Menachos 49
Summary
- Today’s *daf* is מנחות דף מ״ט, beginning from מנחות מ״ח עמוד ב׳ at תא שמע, where the תנא דבי לוי’s method of deriving laws is tested and refined, a מחלוקת is developed over whether עקירה בטעות counts as real עקירה that changes or ruins a קרבן, and a new משנה teaches that תמידין and מוספין do not prevent each other, including what happens when the morning תמיד or morning קטורת were not brought, along with rules of חינוך for the מזבח, שולחן, and מנורה. The גמרא then examines priority questions between תדיר and מקודש, tries to prove whether today’s מוספין or tomorrow’s תמידין take precedence when resources are limited, and ends with a possible מקור that the קרבן תמיד requires ביקור for ד׳ ימים like קרבן פסח, followed by a separate continuation that cites a ברייתא that מוספי שבת precede מוספי ראש חודש because שבת is more תדיר.
- The גמרא brings לוי’s ברייתא that אשם נזיר and אשם מצורע, when slaughtered שלא לשמה, are כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה, but if slaughtered מחוסר זמן בבעלים or if the כבש was בני שתי שנים when it must be בן שנה, they are פסולים. The גמרא challenges that if תנא דבי לוי learns a קרבן חובה from a קרבן נדבה, then an אשם should be learned from שלמים and the wrong-age animal should be כשר, and it answers that he learns only within the same type, so שלמים משלמים but not אשם משלמים. The גמרא then challenges that if so, he should learn אשם מאשם, and Rav Simi bar Ashi answers that דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שלא בהכשרו ואין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו. The גמרא questions this from a ברייתא about יוצא שאם עלה לא ירד by comparing to יוצא כשר בבמה, and it answers that the true source is the ריבוי of זאת תורת העולה and the linkage to a במה is only an אסמכתא.
- Rabba bar bar Chana teaches before Rav that כבשי עצרת ששחטן לשום אילם do not count for the ציבור, and Rav rules that they do count לבעלים לשום חובה. Rav Chisda explains that Rav’s ruling fits where the כהן thought they were אילים but slaughtered them לשום כבשים, since כבשים לשם כבשים נשחטו and the mistaken identification remains דברים שבלב. Rav Chisda then states that if the כהן thought they were אילים and slaughtered them לשום אילים, they do not count, because עקירה בטעות הויא עקירה, while Rava argues עקירה בטעות לא הויא עקירה. Rava challenges himself from the משנה in גיטין about הכהנים שפיגלו במקדש, where the ברייתא says פיגולן פיגול even בשוגג, and the inference is made that the כהן thought it was שלמים and intended as שלמים, implying a mistaken intent still works; Abaye answers the case is דידע דחטאת היא and he acted באומר מותר. Rabbi Zeira challenges from רבי שמעון that all מנחות שנקמצו שלא לשמן are כשרות ועלו לבעלים לשום חובה because מעשיו מוכיחים עליה, and he tries to infer that by זבחים, where there is no such clarity, עקירה בטעות would be effective. Abaye answers that the case is still דידע דמחבת היא וקא קמץ לשם מרחשת, and he frames it with רבה’s principle that מחשבה דלא מינכרא פסל רחמנא and מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא.
- The משנה teaches התמידין אין מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין, and also ולא המוספין מעכבין זה את זה, including cases of multiple separate מוספים such as שבת with ראש חודש or שבת with חול המועד. The משנה rules that if לא הקריבו כבש בבוקר then יקריבו בין הערביים, and רבי שמעון limits this to when they were אנוסים or שוגגין, but if they were מזידין then לא יקריבו בין הערביים, with רש״י explaining that כלל ישראל still brings the תמיד but those כהנים are excluded from the פייס. The משנה similarly rules that if לא הקטירו קטורת בבוקר then יקטירו בין הערביים, and רבי שמעון says וכולה היתה קריבה בין הערביים, presenting קטורת as one mitzvah divided, unlike the תמיד which is two distinct מצוות. The משנה adds חינוך rules that אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, and ולא את המנורה אלא בשבע נרותיה בין הערביים.
- Rav Chiyya bar Avin asks Rav Chisda about a ציבור lacking both תמידין and מוספין and which takes precedence, and the גמרא narrows the question to תמידין דלמחר versus מוספין דהאידנא as a conflict between תדיר and מקודש. Rav Chisda attempts to prove from the משנה’s אין מעכבין formulation that either choice is acceptable, while Abaye answers the משנה refers to order when both exist and that the rule of תמיד של שחר first is only a מצוה בעלמא לכתחילה while the משנה speaks to בדיעבד. The גמרא brings a ראיה from ערכין that אין פוחתין משישה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה, and the initial inference is that תמידין must be prioritized, but the גמרא rejects it by explaining the statement is about needing six always-available תמיד animals that underwent ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה. The גמרא attributes this view to בן בג בג, who derives the four-day ביקור for תמיד from תשמרו להקריבו במועדו linked to והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום by קרבן פסח, and it concludes that this does not prove priority over מוספין because the other animals for מוספין need not have that four-day ביקור.
- Rabbi Eli Mansour’s continuation cites a ברייתא that מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש when שבת and ראש חודש coincide, and the גמרא explains the precedence by saying שבת תדיר וראש חודש אינו תדיר, indicating that תדיר gives קדימה in that ordering.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions