Menachos 53
Summary
- A new chapter in מנחות opens with the rule that all מנחות come as מצה, with exceptions for the חמץ loaves of קרבן תודה and the שתי הלחם of שבועות, and it probes why לחמי תודה are treated like a מנחה in חז״ל and some ראשונים. The משנה then addresses the practical problem of producing חמץ in a כלי שרת and records רבי מאיר’s and רבי יהודה’s methods and the חכמים’ objection of חסירה או יתירה, leading into analysis of what makes חסר/יתר invalid and how that applies where there is no קמיצה. The גמרא seeks Scriptural proof that מנחות must be מצה לעכב and that they require שמירה from חימוץ, challenges a derivation from לא תאפה חמץ with alternatives like סיאור and חלוט, and then derives both לעכב and שמירה from the word תהיה. The sugya then turns to אגדתא about valuing תורה over ייחוס, a chain of “riddle” statements built on words like אדיר, ידיד, טוב, and זה, and narratives and דרשות about אברהם at the חורבן, the מרגלים, and repeated comparisons of ישראל to a זית.
- All קרבנות מנחה come as מצה and not חמץ, except for the חמץ portion of the לחמי תודה and the שתי הלחם which are באות חמץ. תוספות accepts that שתי הלחם are included with other מנחות because they are called מנחה, but says that לחמי תודה are not found to be called a מנחה and suggests the משנה teaches the דין of their חמץ even if they are not called מנחה. The רשב״א writes that from the fact that שתי הלחם are called a מנחה one learns that לחמי תודה are also מנחה. ביאורי הדף, based on the רמב״ם in the הקדמה to his פירוש המשניות on משניות מנחות, suggests that even though the תורה does not call לחמי תודה a מנחה, בלשון חז״ל לחמי תודה are called a מנחה, and it notes that רש״י links the פסול of נפרס by לחמי תודה to their being called a מנחה like לחם הפנים.
- The משנה raises that חמץ requires a leavening agent and that time pressure from קדושה בכלי שרת and פסול לינה demands a fast process. רבי מאיר says השאור בודל הן מתוכן ומחמצן by taking from the עשרון itself and using it to leaven the rest, while רבי יהודה says this is not מן המובחר because it does not leaven יפה. רבי יהודה instead says to bring שאור and place it into the measuring vessel and then fill the measure, and the חכמים respond that it will be חסירה או יתירה because the flour-to-water ratio in the starter is unknown. The explanation distinguishes שאור as sourdough used to leaven and סיאור as partially leavened dough as in פסחים with disputes about הכסיפו פניה and cracking כקרני חגבים and the levels of מלקות versus כרת.
- רש״י on דף ע״ו עמוד ב׳ explains that bringing more than an עשרון ruins the קמיצה because the קומץ will come partly from the extra and the original עשרון will effectively have a חסר קמיצה, while too little is a מנחה שחסרה and פסולה. מקדש דוד in סימן ח׳ אות ב׳ objects that if the פסול of extra flour is only because of קמיצה, then it should apply only to מנחות with קמיצה and not to שתי הלחם or לחמי תודה which have no עבודת קמיצה. מקדש דוד suggests that for שתי הלחם ולחם תודה חסר ויתר may have another basis connected to the פסול of נפרס לחמה, because each חלה would contain flour of חולין that was never נתקדש, leaving it not fully קודש and thus פסול.
- The גמרא asks for a source that all מנחות come as מצה, clarifies that it seeks those not explicitly labeled מצה in the תורה, and cites the כלל of זאת תורת המנחה and מצות תאכל. רבי פרידא says the question is not about מצוה but about לעכב, and רבי אמי answers that לעכב is learned from לא תאפה חמץ. Rav חסדא challenges that לא תאפה חמץ could mean to bake it as סיאור rather than מצה, and the response analyzes סיאור under רבי מאיר and רבי יהודה and treats what incurs מלקות as a form of חמץ. Rav נחמן בר יצחק challenges that it could mean חלוט, identifies חלוט with רבוכה, and argues that when רבוכה is required the תורה states it explicitly, while also raising that where רבוכה is not stated one might choose between רבוכה and מצה. Ravינא challenges that לא תאפה חמץ might impose only a לאו on the גברא while leaving the מנחה כשרה, and this is tied to later discussion among אחרונים about applying the מחלוקת אביי ורבא in תמורה on אי עביד מהני versus אי עביד לא מהני to קדשים, with פרי חדש treating קדשים like the rest of the תורה and שער המלך arguing that in קדשים רבא is מודה that without שנה עליו הכתוב it is not מעכב, citing Ravינא’s challenge.
- A ברייתא derives that מצה might have been only a מצוה, but the word תהיה makes it a חובה. Rav פפא asks for a source that all מנחות are kneaded in פושרין and guarded שלא יחמיצו, and an initial attempt learns it from פסח via ושמרתם את המצות. רבי אמי answers that מצה תהיה teaches החיה, and the sugya resolves that since תהיה could have been replaced by מצה היא, the word תהיה teaches two matters, both לעכב and שמירה. The summary notes the major ראשונים debate about what שמירה entails, whether only from mixing with water or from earlier stages such as משעת קצירה as practiced for שמורה מצה.
- The רבנן tell רבי פרידא that רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס, tenth generation to רבי אלעזר בן עזריה and tenth to עזרא, stands at the doorway, and רבי פרידא rejects “כתב יחוס” without תורה. Rabbi פרידא says that if the visitor is בר אוריין it is good, and if he is בר אוריין ובר אבהן it is יאי יאי, but if he is only בר אבהן and not בר אוריין then אשא תכליה. תשובות תורה לשמה סימן רסב uses this to prefer a תלמיד חכם בן תלמיד חכם when two תלמידי חכמים are equal in wisdom and age, and it brings רש״י on חומש about צדיק בן צדיק. The ריב״ש in סימן צ״ד uses this and a story in יומא דף ע״א about a כהן גדול and שמעיה ואבטליון to show חכמים were not careful about cursing those unworthy despite ייחוס, and the משנה למלך extends this to claim וקדשתו does not apply to a כהן עם הארץ, while the ברכי יוסף in אורח חיים סימן קכ״ח rejects that extension and limits the point to permissibility of curse without stripping וקדשתו. The באר יוסף בשם טהרת הקודש interprets the “fire” as describing that a son of a תלמיד חכם who lacks תורה inherits a fiery מזג without the תורה’s אש to channel it, so the unchecked אש consumes him.
- Rabbi פרידא sees that רבי עזרא is unsettled and opens with אמרת לה׳ אדני אתה טובתי בל עליך. The teaching states that כנסת ישראל asks the הקב״ה to “hold them credit” for making His name known, and הקב״ה answers that His “credit” is held for אברהם יצחק ויעקב who first made Him known, supported by לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם.
- Rabbi עזרא responds with four patterned statements and their identifications. A first says יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים, interpreting אדיר as הקב״ה, אדירים as ישראל, אדירים as מצרים, and אדירים as מים. A second says יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים, identifying ידיד as שלמה, בן ידיד as אברהם, ידיד as בית המקדש, ידיד as הקב״ה, חלקו של ידיד as בנימין, and ידידים as ישראל who gain כפרה there. תוספות בשם רבינו תם applies this to אשר קידש ידיד מבטן at ברית מילה as referring to אברהם via מה לידידי בביתי and derives “מבטן” from linking כי ידעתיו to בטרם אצרך בבטן ידעתיך, while *yesh mefarshim* identify the ידיד as יצחק. A third says יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, identifying משה, תורה, הקב״ה, and ישראל respectively, and a fourth says יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו, identifying משה, תורה, הקב״ה, and ישראל.
- Rabbi יצחק says that at the חורבן בית המקדש the הקב״ה finds אברהם standing in the בית המקדש and asks מה לידידי בביתי, and אברהם says he came on behalf of his children. The dialogue rejects that their sins were שוגג or only by a minority, answers that they plotted and that the רבים sinned, and dismisses the claim of זכות ברית מילה with בשר קודש יעברו מעליך. The exchange rejects that waiting would have led them to תשובה with קריאתיך אז תלוזי, and אברהם cries that perhaps they have no תקנה. A בת קול answers with זית רענן יפה פרי תואר קרא ה׳ שמך and teaches that as with a זית whose goodness comes at the end, so ישראל’s אחריתן בסופן.
- Rabbi חנינא בר פפא says that because of the words of the מרגלים there was great damage, and he reads כי חזק הוא ממנו as אל תקרי ממנו אלא ממנו, implying כביכול that even the בעל הבית cannot remove them. Rav חייא בר חיננא challenges the phrasing and instead reads לכל המולה גדולה as the הקב״ה telling אברהם קול שמעתי וחמלתי עליהם. The teaching continues that the הקב״ה originally said ישראל would be enslaved under ארבע מלכויות each for the full measure, but now each receives only what is fixed, and an alternate version says it was originally בזה אחר זה and now בבת אחת.
- Rabbi יהושע בן לוי explains that ישראל are likened to a זית because its leaves do not fall in summer or winter, and so ישראל have no בטילה עולמית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. Rabbi יוחנן explains that a זית yields its oil only by crushing, and so ישראל do not return למוטב אלא על ידי ייסורין.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions