Menachos 54
Summary
- The text situates the learning at מנחות דף נג עמוד ב near the end, at “רבי מאיר אומר השאור בודל הן מתוכן ומחמיצן,” and frames the דף as moving from how to leaven the few מנחות that are חמץ, to whether leavening can be done with תפוחים and what תפוח means, and then to a broad analysis of how halachic שיעורים are measured when an item swells or shrivels, especially for קמיצה, טומאת אוכלין, and שיעורי איסור. The narrative then applies that measurement debate to separating from תאנים and גרוגרות and resolves it by shifting the case to תרומת מעשר, concluding with the principle that תרומה and תרומת מעשר can be taken באומד ובמחשבה and should be done בעין יפה.
- Rabbi Meir holds that the שאור is separated from the מנחה itself, made into leaven, and returned to leaven the rest. Rabbi Yehuda holds that external שאור is brought and placed into the measuring vessel so the measure is filled that way, and the Gemara explains the concern of חסירה or יתירה depending on whether the mixture is עיסה עבה or רקה. Rava and Rav Yosef state that measurements follow what the flour was originally rather than the current volume after adding liquid. The Gemara proposes taking a full עישרון, removing a bit, fully leavening it outside, and returning it, and it rejects this with a גזירה דילמא אתי לאתויי מעלמא, with רש״י explaining that an observer will think extra is being added beyond the עישרון because the earlier measuring and removal were not seen.
- A ברייתא states “אין מחמיצין בתפוחים,” while a dissenting tradition in the name of ר׳ חנינא בן גמליאל, or in Rav Kahana’s version ר׳ חנינא בן תרדיון, permits leavening with תפוחים. A source in תרומות rules that crushed תפוח of תרומה placed into dough that becomes leavened makes the dough אסורה, and the Gemara initially links this to the permissive opinion. The Gemara then says it can fit even the רבנן because even if it is not חמץ גמור, it becomes חמץ נוקשה. The text adds that the ראשונים debate how *mei peirot* relate to חמץ גמור versus חמץ נוקשה and cites פסחים ל״ה and רש״י’s approach, along with the divergence between רמ״א’s stringency and ספרדים. The text reports that Rav Shechter in בעקבי הצאן סימן ט״ו argues that תפוח in חז״ל may be a citrus like אתרוג, citing תוספות and the חרוסת requirements and phrases including “תחת התפוח עוררתיך” and “צריך לקהיויי זכר לתפוח,” and it suggests this affects understanding תפוח as a sour agent in dough.
- Rabbi Ila states that no קמיצה is as difficult as that of מנחת חוטא because it lacks שמן. Rabbi Yitzchak bar Avdimi says מנחת חוטא can be mixed with מים and remain כשרה, easing קמיצה. The Gemara proposes that the dispute hinges on whether measurement is by the current state or by the prior flour-only state, and then rejects that by saying all agree measurements follow the current state and the dispute is what “חריבה” means. One view defines חריבה as lacking שמן בלבד, and the other defines it as חריבה מכל דבר, excluding water as well. The text cites תוספות and תוספות יומא מ״ט ע״ב to distinguish “עבודה קשה” as painful versus merely difficult to perform precisely.
- A משנה is cited about בשר עגל that swells and בשר זקנה that shrivels, with רב חסדא בשם רבי יוחנן ruling measurement follows the present state, while שמואל, רבי שמעון ברבי, and ריש לקיש rule measurement follows the earlier state. A ברייתא about bשר that lacked the שיעור and then swelled rules “טהור לשעבר וטמא מכאן ולהבא,” and the Gemara answers that this can be מדרבנן, but the continuation “וכן בפיגול וכן בנותר” is reinterpreted as “וכן בטומאת פיגול וכן בטומאת נותר,” referring to the דרבנן institution that פיגול and נותר מטמא את הידיים. A second proof about bשר זקנה that had the שיעור and shrank yields “טמא לשעבר וטהור מכאן ולהבא,” and Rava reframes the core dispute as a case of “היה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח,” making it about “יש דיחוי באיסורא” versus “אין דיחוי באיסורא.” A further משנה about items that dried in the sun and later swelled in rain states that they return to being טמאין and that one becomes חייב for כזית פיגול, נותר, and חלב, concluding “תיופתא למאן דאמר יש דיחוי באיסורין תיופתא.” The text then brings later analysis from חידושים מיוחסים לרשב״א questioning why bשר עגל and bשר זקנה are chosen for a flip-flop case, and it reports contemporary halachic relevance via the חוות דעת יו״ד סימן ק״ג on איסור that became inedible and later edible, including the gelatin debate and the claim that רב אהרן קוטלר’s תשובה set the U.S. practice. The text also cites מנחת אברהם’s question why “דיחוי” is meaningful for כזית when פחות מכזית remains a חפצא של איסור as חצי שיעור אסור מן התורה.
- A proof is brought from “תורמין תאנים על הגרוגרות במנין,” arguing that counting works if measurement follows what items once were because גרוגרות were once תאנים, while present-state measurement would create “מרבה במעשרות,” alongside the rule “המרבה במעשרות פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים.” The סיפא “גרוגרות על התאנים במידה” creates a contradiction if either side is treated as מעשרות with strict present-or-past measurement. The Gemara resolves that the case is not מעשרות but תרומה גדולה, because תרומה גדולה lacks a fixed שיעור and is to be given בעין יפה, yet it challenges this with “אבא היה נוטל עשר גרוגרות שבמוקצה על תשעים שבכלכלה,” since ten-percent language fits מעשר. The Gemara then establishes the case as תרומת מעשר and identifies the view as אבא אלעזר בן גומל, who expounds “ונחשב לכם תרומתכם” as a comparison between תרומה גדולה and תרומת מעשר. Abba Elazar ben Gomel rules that just as תרומה גדולה is taken באומד ובמחשבה, so too תרומת מעשר is taken באומד ובמחשבה, and that both are taken בעין יפה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions