Menachos 55
Summary
- A continuation from מנחות דף נ״ד addresses whether halakhic measurement follows an item’s current state after swelling or shrinking or its prior state, and it sharpens the case of תאנים and גרוגרות in תרומות ומעשרות through the added concern of תורם מן היפה versus מן הרעה and the practical factor of whether a כהן is available. The sugya then moves to the משנה about מנחות being kneaded with פושרין while requiring active שמירה from חימוץ, and it establishes multiple לא תעשה violations for creating חימוץ at distinct stages. The גמרא derives these prohibitions from textual emphasis on אפייה and develops an interpretive framework using מידות שהתורה נדרשת בהן, including why כלל ופרט is not applied when the כלל and פרט are מרוחקין זה מזה, and it tests that principle against a separate ברייתא about שחיטת חטאת בצפון and the word אותו.
- A barייתא is read through רבי אלעזר בר רבי יוסי, who reports that his father took עשר גרוגרות שבמקצועה on תשעים שבכלכלה, and this initially supports measuring by the earlier state rather than by current volume. Rav Dimi cites רבי אלעזר that גרוגרות are different because heיל ויכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהן, so their capacity to be restored explains why they are treated as if they retain their earlier measure. The מהר״ם שיק (אורח חיים סימן רנ״א) brings a ראיה from this sugya, as quoted by the רמב״ן in שבת דף צ״א, that foods able to be returned to their original שיעור are treated as a full שיעור, while the רמב״ן disagrees for הוצאת שבת and requires כשחזר ותפח. The רשב״א challenges the distinction between שבת and תרומות ומעשרות, and the מהר״ם שיק explains that in תרומות ומעשרות the essence of the פרי is what requires תיקון and the practical issue is תורם מן הרע על היפה, so if the רע can be turned back into יפה it is no longer a problem, while other דיני תורה tied to הלכה למשה מסיני of fixed שיעורים follow the present state. Rav Menachem Zemba argues instead that שבת is exceptional due to מלאכת מחשבת, and he treats other areas as recognizing the significance of what can become the שיעור. Practical ramifications are presented through the מנחת יצחק regarding measuring שישים against milk powder in chocolate that can be reconstituted, and regarding grape juice “from concentrate” and how dilution impacts בורא פרי הגפן and the validity of קידוש.
- A barייתא rules that תורמין תאנים על גרוגרות במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות, but not גרוגרות on תאנים even where תאנים are normally made into גרוגרות. The גמרא first frames the reisha as a case of ליכא כהן, where taking moist תאנים would risk spoilage before נתינה, and it ties this to the principle that מקום שאין כהן תורם מן המתקיים. The seifa then forces an opposite assumption, since if there were no כהן one should prefer the מתקיים and would allow גרוגרות, so the gmarah concludes that the seifa is דאיכא כהן, where מקום שיש כהן תורם מן היפה governs. Rav Pappa formulates the methodological rule that דחקינן ומוקמינן בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי, preferring to split a text into different circumstances rather than posit a תנאic dispute. The possibility of a dispute is connected to the idea of two aspects in תרומה, הפרשה and נתינה, and the logic that the priority of מן היפה versus מן המתקיים can depend on whether the mitzvah is viewed as one continuum or as separable aims.
- Earlier assumptions about תורם באומד ובמחשבה are expanded through a מחלוקת ראשונים about what מחשבה accomplishes. Rashi interprets it as נותן עיניו בצד זה while eating from the other without physical separation, Tosafot infers that no מעשה הפרשה or דיבור is required, and the מאירי reads מחשבה as mental calculation, meaning estimation without measuring while still requiring actual הפרשה. The רמב״ם (הלכות תרומה פרק ד) rules that if one is מפריש תרומה במחשבה without מוציא בשפתיו it still counts, while commentators debate whether this means no act at all or an act without speech, with מהר״י קורקוס reading it as purely mental and the מנחת חינוך (מצווה שכו אות ב) requiring an act of הפרשה. רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן כט) challenges the בית יוסף’s claim that no ברכה is made on ביטול חמץ because it is בלב, by contrasting it with the ברכה on תרומה despite its potential מחשבה mechanism. He cites ר׳ בנימין וולף איגר that the leniency of “נותן עיניו” applies to דמאי, which has no ברכה as shown by the permission to separate דמאי כשהוא ערום, and he raises the possibility of a דרבנן requirement of דיבור for mitzvah-performance at the level relevant to ברכות. He also relates the resolution to the structure of תרומה as involving both הפרשה and נתינה, where the act is not purely internal because it is directed toward actual transfer to a כהן.
- The משנה states that כל המנחות נילושות בפושרין and nevertheless require active guarding, ומשמרן שלא יחמיצו, and it rules that if the שיריים become חמץ one violates a לא תעשה from כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ. The משנה adds that one is חייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה, treating kneading, arranging, and baking as separate liability points when done as חימוץ. The מקדש דוד raises whether kneading water must be מים של קודש to avoid מקטיר חולין בעזרה, suggests that placement into a כלי שרת can confer קדושה, and argues for permissibility of מים של חולין, while noting that a proof from רבי יהודה’s “bring שאור מתוך ביתו” is complicated because the חמץ loaves like שתי הלחם and תודה are not burnt on the מזבח. The קרן אורה notes the shift from plural to singular language and explains that the לאו of החמצת השיריים is practically relevant to מנחת סולת where קמיצה can precede baking, unlike other מנחות where קמיצה follows baking and leaves no stage where שיריים later become חמץ.
- Reish Lakish derives the prohibition regarding the portion of the כהן from לא תאפה חמץ חלקם, reading even חלקם as barred from חמץ. A barייתא uses the extra phrase לא תאפה חמץ beyond לא תעשה חמץ to teach that otherwise one might think only one liability applies to the entire process, and the singling out of אפייה creates a model where each מעשה יחידי in the process generates its own liability. The derivation extends beyond לישה, עריכה, and אפייה to include קיטוף as a distinct action with its own חיוב. The definition of קיטוף is disputed, with רבינו גרשום defining it as dividing the kneaded dough into loaves, Rashi and the ראב״ד defining it as smoothing the surface with water, and the רמב״ם defining it as עשיית הככרות.
- The גמרא rejects reading אפייה as merely an added separate חיוב while bundling other steps together by invoking the מידה of דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, which teaches not only about itself but about the entire כלל and yields separate liability for each stage. The gmarah then challenges why this is not treated as כלל ופרט, where לא תעשה would be a כלל and לא תאפה would be a פרט, implying liability only for baking, and רבי אבטוריקי answers that they are כלל ופרט המרוחקין זה מזה because the verses appear far apart, and such a structure is not judged as כלל ופרט. The rationale is tied by ראשונים to אין מוקדם ומאוחר בתורה, which undermines certainty about which element functions as כלל or פרט when separated.
- A barייתא about the שעיר נשיא uses “ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה… חטאת הוא” to locate its שחיטה בצפון by linking it to the עולה, and it then questions why this פרט is singled out if a general rule already exists for חטאת. The barייתא considers that the singling out might teach that failing to slaughter in the north פסולה, or alternatively that only this חטאת requires צפון, and it brings an additional verse, “ושחט את החטאת במקום העולה,” as a בנה אב that all חטאות require צפון. Rav Adda bar Ahava uses this to challenge the claim that general-and-detail at a distance is not interpreted as such, but Rav Ashi responds that this is not כלל ופרט but rather פרט וכלל, and he reframes the barייתא’s צורך for the extra verse as stemming from the word אותו, which could have implied exclusion. The sugya ends by setting up continued analysis of what אותו actually excludes, with multiple possible interpretations deferred to the next daf.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions