Menachos 47 - Cycle 14
Summary
- A shiur on Maseches Menachos daf מ"ז explains that the כבשי עצרת brought on Shavuos with the שתי הלחם sanctify the bread specifically through שחיטה, and it develops how לשמה and שלא לשמה in שחיטה and זריקה determine whether the לחם receives קדושה, may be eaten, or remains only at the level of קדושת דמים from תרומת הלשכה. A מחלוקת between רבי and רבי אלעזר ברבי שמעון defines whether שחיטה alone is enough or whether זריקה is also required, and later Amoraim clarify what רבי’s “קדש ואינו קדש” means and what practical differences follow. The sugya then ties these rules to broader disputes about whether זריקה מועלת ליוצא and to questions about פיגול, פדיון, and פסול יוצא, and it ends by contrasting saving a תודה by converting it to שלמים with the inability to make the same move for כבשי עצרת when the לחם is lost.
- A shiur begins on Menachos מ"ז עמוד א with תנו רבנן כבשי עצרת and reviews that on שבועות the כבשי עצרת come together with the שתי הלחם, and once the שתי הלחם is brought the הלכה permits eating the חדש. A shiur lists three קרבנות that bring loaves: קרבן תודה with forty loaves (30 of מצה and 10 of חמץ, in four types of ten, with one from each type given to the כהן), איל נזיר that comes with ten חלות alongside the nazir’s other korbanos, and כבשי עצרת that accompany the שתי הלחם as described in פרשת פנחס for the קרבן מוסף of שבועות and פרשת אמור for the שתי הלחם. A shiur states that the common denominator is that these bread-associated offerings are all tied to קרבן שלמים, with תודה treated as שלמים, the nazir’s bread attached specifically to the איל which is שלמים as stated in “ועשה האיל זבח שלמים לה' על סל המצות,” and the שתי הלחם connected to שלמי ציבור.
- A shiur states that the לחם that comes with a קרבן becomes קדוש at the time of שחיטה, learned from “ועשה האיל זבח שלמים לה' על סל המצות,” where זבח means שחיטה and the סל המצות becomes קדוש at that moment. A shiur adds that the תודה teaches the same link from “על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו,” and this model extends to the שתי הלחם. A shiur states that if the שחיטה is done שלא לשמה it does not sanctify the bread, because “זבח תודת” implies proper performance for קדושה, and the same rule carries from תודה and איל נזיר to כבשי עצרת. A shiur adds that when the לחם fails to receive קדושת הגוף of שתי הלחם it remains with קדושת תרומת הלשכה as קדושת דמים because the שתי הלחם is purchased from מחצית השקל funds.
- A shiur cites a חזון איש about the meaning of מחשבה לשמה ושלא לשמה, defining the usual case as מחשבה שינוי קודש, intending a different קרבן. A shiur reports that the חזון איש questions whether שינוי בעלים counts as שלא לשמה and is not quite certain.
- A baraisa states that כבשי עצרת are not מקדש the לחם אלא בשחיטה. A baraisa defines that if they are slaughtered לשמן and the blood is sprinkled לשמן then קדש הלחם, and if they are slaughtered שלא לשמן and the blood is sprinkled שלא לשמה then לא קודש הלחם. A baraisa rules that if שחטן לשמה but זרק דמן שלא לשמה then “לחם קדש ואינו קדש” according to רבי, while רבי אלעזר ברבי שמעון says the bread is never kadosh until he slaughters לשמה and sprinkles the blood לשמה. A sugya explains רבי’s reason from “ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות,” reading זבח as the decisive act that sanctifies the bread and applying the nazir model to שתי הלחם as תוספות notes. A sugya explains רבי אלעזר ברבי שמעון from “ואת האיל יעשה,” deriving that all required actions must be completed, and the ראשונים explain that where multiple steps exist the קדושה does not arrive until all steps are fulfilled. A sugya answers רבי’s use of “יעשה” by focusing on the word order “יעשה זבח,” concluding that what “makes” the bread kadosh is specifically זביחה alone.
- A sugya states that רבי אלעזר ברבי שמעון reads “יעשה זבח” as needed for רבי יוחנן’s teaching that הכל מודים שצריך שיהיה לחם בשעת שחיטה. A sugya rules that if there is no לחם at שחיטה, bringing it later by the time of זריקה does not help even according to רבי אלעזר ברבי שמעון.
- A sugya explains “קדש ואינו קדש” with two readings: אביי says “קודש ואינו גמור,” and רבא says “קודש ואינו נאכל,” meaning the כהנים may not eat it. A sugya defines a difference as למצוות פדיון, where something with only קדושת תרומת הלשכה is subject to פדיון, while קדושת הגוף changes redemption rules, and this is presented as the first פשט of רש"י. A sugya frames that under this analysis one view yields a bread-status allowing פדיון and another yields קדושת הגוף that blocks treating it as mere תרומת הלשכה. A sugya then asks that according to אביי what difference remains between רבי and רבי אלעזר ברבי שמעון, and it answers that the difference is פסול ביוצא when the bread is taken out of the עזרה after שחיטה: according to רבי it is already kadosh enough to be disqualified by יוצא, while according to רבי אלעזר ברבי שמעון it still has only קדושת תרומת הלשכה so it is not disqualified by leaving and can be brought back for זריקה.
- A sugya presents a question from רב שמואל בר רב יצחק to רב חייא בר אבא about כבשי עצרת slaughtered לשמן with זריקה done שלא לשמן and asks about the bread’s permissibility for eating. A shiur states that for most korbanos other than פסח and חטאת, שלא לשמה is כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה, so the focus becomes the bread’s status rather than the animal itself. A sugya rejects framing the question under רבי אלעזר ברבי שמעון because he holds זריקה is what sanctifies, and it rejects framing it under רבי because even there it is “קדוש ואינו נאכל.” A sugya states the question proceeds under another תנא introduced through a baraisa about bread taken out between שחיטה and זריקה and then זריקת דם done חוץ לזמנם with מחשבת פגול, where רבי אלעזר says אין בלחם משום פגול and רבי עקיבא says יש בלחם משום פגול.
- A sugya states Rav Sheshes explains that both רבי אלעזר and רבי עקיבא in that baraisa agree כרבי that שחיטה מקדשה, and their dispute turns on whether זריקה מועלת ליוצא. A sugya attributes to רבי אלעזר the rule אין זריקה מועלת ליוצא, so what went out is not affected by pigul and does not shift me’ilah status, and it attributes to רבי עקיבא the rule דזריקה מועלת ליוצא, so זריקה affects what went out for pigul and me’ilah categories even though it cannot be eaten. A sugya brings a supporting teaching about אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים, where רבי אליעזר says אין הזריקה מועלת להם and there is no liability for פיגול נותר וטמא, and רבי עקיבא says מועלת בהם and they become subject to מעילה and to פיגול נותר וטמא. A sugya then asks whether, according to רבי עקיבא who lets זריקה establish pigul on bread treated כבשר, זריקה שלא לשמה might likewise be a leniency that permits the bread to be eaten, or whether רבי עקיבא’s linkage operates only לחומרא and not לקולא.
- A sugya records Rav Pappa suggesting the earlier dispute could be when the bread is brought back into the עזרה, with רבי אליעזר aligned with רבי that שחיטה מקדשה so the bread is disqualified by יוצא and cannot become pigul, and רבי עקיבא aligned with רבי אלעזר ברבי שמעון that שחיטה alone does not sanctify so יוצא is less decisive and the later pigul can still affect it. A sugya rejects that alignment by arguing that if רבי עקיבא followed the view that only זריקה sanctifies, the relevant זריקה here is זריקת פגול, and a statement of רב גידל אמר רב says זריקת פגול אינה מביאה לידי מעילה ואינה מוציאה מידי מעילה, implying such a זריקה is not a valid act to generate those effects. A sugya then notes from מסכת מעילה דף ג' עמוד ב' that רב גידל אמר רב was refuted, so it cannot serve as a basis in this discussion.
- A sugya asks from רמי to רבי זירא about כבשי עצרת brought לשמן when the לחם is lost and proposes doing זריקה שלא לשמן to achieve היתר בשר באכילה. A response challenges the logic by asking how something not כשר לשמו could be כשר שלא לשמו, and רבא answers with פסח קודם חצות, where it is not yet valid לשמו but is כשר שלא לשמו as שלמים. A reply from רבי זירא distinguishes the case as “נראה לשמו” and then “נדחה מלשמו,” arguing the pesach-before-chatzos case lacks any option to bring it לשמו at that time. A sugya counters with פסח אחר זמנו, where bringing it לשם פסח is פסול but bringing it as שלמים works, and רבי זירא restates that his case is specifically where it was already slaughtered לשמה and only afterward became נדחה מלשמה due to the bread’s loss.
- A sugya has אביי bring a proof from תודה, where all forty loaves must be whole and if the loaves are disqualified the korban is converted into שלמים שלא לשמה to “save” it. A sugya rejects the proof by stating השאני תודה דרחמנא קריה שלמים, citing “ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר,” and explaining that תודה inherently contains an element of שלמים so reclassifying it is not a true שינוי. A sugya concludes that כבשי עצרת are not called שלמים by the תורה in that way, so the recommendation to switch categories when the bread fails does not transfer to כבשי עצרת.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions