Menachos 48 - Cycle 14
Summary
- Today's שיעור on מסכת מנחות דף מ״ח begins on דף מ״ז עמוד ב׳ with a ברייתא about two כבשי עצרת slaughtered on שבועות over four חלות, where two חלות are pulled out for the שתי הלחם and תנופה with the כבשים, and the remaining two are eaten through פדיון because they retain only קדושת דמים. The גמרא tests whether this fits רבי, who holds שחיטה מקדשא and would create an identification problem that blocks פדיון either inside the עזרה because of חולין בעזרה or outside the עזרה because of יוצא, and it contrasts this with רבי אלעזר ברבי שמעון, who ties קדושה to זריקה. The sugya then broadens into when halacha allows telling someone to do an improper act to save a larger outcome, how that principle applies across cases in קדשים and תרומות, and how later פוסקים apply these ideas to questions like שבת automation, writing a גט on יום טוב שני, and היתר הפסד מרובה. The שיעור closes with a dispute whether כבשי עצרת and related חובה-offerings that go שלא לשמן or wrong-age are treated like חטאת (פסול) or like שלמים (כשר but not עולה לבעלים), with multiple ברייתות and limiting principles about what may be learned from what.
- Today's opening ברייתא rules that if two כבשים for שלמי עצרת are slaughtered על ארבע חלות, two חלות are pulled out as the two used for שתי הלחם and they are waved with the כבשי עצרת, while the other two חלות are eaten through פדיון because they have only קדושת דמים. The גמרא reports the חכמים’ claim before רב חסדא that this cannot follow רבי, because רבי holds שחיטה מקדשא and then two of the four would gain קדושת הגוף without being identifiable. The sugya presents explanations that, according to רבי אלעזר ברבי שמעון, without זריקת הדם there is not yet full קדושת הגוף, and therefore designation among the four can still occur and the extra חלות remain at קדושת דמים and can be redeemed.
- The גמרא challenges identifying the ברייתא with רבי because if שחיטה already is מקדש, redeeming the extras requires knowing which are חולין and which are קדשים, and removing all four outside the עזרה would פסל them ביוצא because the Torah requires being לפני ה׳ in the עזרה for the תנופה context. The guesstimate of doing פדיון inside the עזרה meets the objection of חולין בעזרה, explained by מפרשים as creating חולין in the עזרה at the moment of redemption. The רשב״ם presents that חולין בעזרה can be an איסור דאורייתא, then offers an alternative that it is דרבנן as a גזירה to avoid people confusing חולין treatment with קדשים, and the רמב״ם in הלכות שחיטה פרק ב׳ הלכה ג׳ treats it as דברי קבלה with a Sinai tradition but without a Torah verse and without מלקות.
- The גמרא presents רב חסדא’s approach that the first ברייתא can follow רבי and the פדיון happens in the עזרה because it is not called deliberately bringing חולין into the עזרה; rather, חולין ממילא קא הוי since the situation arises afterward. The שיעור cites רב אהרן לוין the ריישא רב in שו״ת אבני חפץ סימן כ״ו applying this logic to an automatic watch on שבת, where wearing it while it is already running is not treated as winding it on שבת because the present act does not initiate the motion. The sugya then brings a second ברייתא stating that when redeeming, אין פודים אותם אלא בחוץ, and the גמרא concludes that this second ברייתא is certainly רבי אלעזר ברבי שמעון, because if it were רבי, taking items with קדושת הגוף outside would be פסול ביוצא.
- The גמרא raises whether the ברייתא challenges רבי יוחנן by comparing it to תודה ששחטה על שמונים חלות. The gemara states that חזקיה holds קדשו ארבעים מתוך שמונים but since they are not identifiable all eighty must be treated with קדושת הגוף, while רבי יוחנן holds לא קדשו ארבעים מתוך שמונים and none become קדוש. The גמרא frames the dispute as depending on intent when nothing explicit was said, since all agree that if he said לקדושי ארבעים מתוך שמונים then forty are קדוש and forty are not, and if he explicitly tried to be מקדיש all eighty then it is meaningless and nothing is קדוש. The sugya applies the same structure to כבשי עצרת with four חלות, treating the case as one where he said לקדושי תרתי מתוך ארבע, while noting that רש״י understands that if he said all four are to be קדוש then none are קדוש.
- A ברייתא taught by רב חנינא תרוסא before רבי יוחנן rules that if four כבשים are slaughtered on two חלות, two are pulled aside and their blood is thrown שלא לשמן so the remaining two can serve לשמה, to avoid a permanent נדחה problem. רבי יוחנן objects with the principle וכי אמרינן לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה, and the sugya compares to זבחים דף עז עמוד א where איברי חטאת got mixed with איברי עולה, with רבי אלעזר saying put all on the מזבח and treat the חטאת pieces כאילו עצים, while חכמים say תעובר צורתם and then burn. The גמרא answers that עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרינן, but עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן, limiting the permission to a single category.
- The sugya tests the “one category” rule against a ברייתא about כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן or before or after their time, where on a weekday the blood is thrown and the meat is eaten, but on שבת לא יזרוק and if he did זרק then it is הורצה להקטיר אימורים לערב. The גמרא rejects saying עמוד וחטא on שבת to preserve the אימורים, and answers that חטוא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן but חטוא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן. The שיעור cites the ראש that the שבת problem is מתקן מנא, and it notes a distinction that on יום טוב זריקה would appear allowed as צורך אוכל נפש to enable eating, yet הקטרת אימורים is never allowed on יום טוב. Tosafos asks how eating can be allowed if הקטרת אימורים is delayed, and answers via פסחים דף נט עמוד ב that if אימורים were lost or became טמא the meat may be eaten after זריקה; the אור שמח explains that since forbidding eating would prevent זריקה and cause פסול at שקיעת החמה, the inability to burn the אימורים on יום טוב makes them treated like “lost” for this purpose.
- The גמרא challenges the “two categories” limitation from תרומות פרק ח משנה ט about חבית של תרומה שנתגלתה על העליונה over חולין טמאים below. The mishnah rules that if one can save a רביעית בטהרה he should, but if not, רבי אלעזר says let it fall and become טמא but do not be מטמא it ביד, while רבי יהושע allows אף יטמאנה ביד to save the חולין. The גמרא answers that this is not treated as committing an עבירה because שאני התם דלטומאה קאזלא since it would become טמא anyway, creating a category where an act is allowed when it does not worsen the inevitable outcome.
- The שיעור brings responsa discussions that try to use these sugyot to justify or reject doing a smaller prohibition to prevent severe harm. The חתם סופר considers writing a גט on יום טוב שני for a dying childless man to prevent the wife’s עגונה and יבום/חליצה complications and compares it to burying a מת on יום טוב שני, but he is not ready to be lenient. The ספר דברי ישועה suggests using the takanah in גיטין דף לג that a husband’s ביטול גט before an עד can lead חז״ל to annul the marriage, to prevent ממזרות when a first husband returns after a remarriage, and the מהרש״ם discusses the proposal while some argue the annulment rule applies only where the actor did not know the repercussions. The אמרי יושר ר׳ מאיר אריק raises whether a היתר of הפסד מרובה that makes a product permissible for the producer also binds consumers who do not share the same loss, and he cites the תרומה case as support that the operative consideration can function as a general היתר though not all agree.
- The sugya reports that when ר׳ יצחק arrives he teaches that כבשי עצרת ששחטן שלא למצותן, explained by רש״י as שלא לשמן, are פסולים and require תעובר צורתן and then burning. רב נחמן challenges that this equates the שלמי עצרת to חטאת based on the verse ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים, while תני דבי לוי teaches that a שלמי חובה should follow the rules of שלמי נדבה and be כשר though not עולה לבעלים לשם חובה. Levi supports this with a case of נזיר offerings brought with swapped ages and hair-cutting, and with שלמי נזיר slaughtered שלא כמצותן being eaten ליום ולילה and lacking לחם and זרוע בשלה, showing that juxtaposition with חטאת does not force חטאת-rules onto the שלמים.
- A ברייתא rules that an אשם brought with the wrong age is פסול and burned, while עולת נזיר, עולת יולדת, and עולת מצורע brought as two-year animals are כשרים, and it states that what is כשר in עולת נדבה is כשר in עולת חובה and that whatever is פסול in חטאת is פסול in אשם חוץ משלא לשמה. The גמרא identifies this as תנא דבי לוי to answer the objection to רבי יצחק’s approach. Levi also teaches that אשם נזיר and אשם מצורע slaughtered שלא לשמן are כשירים ולא עלו לבעלים לשם חובה, but wrong-time or wrong-age makes them פסולים, and the גמרא explains that Levi learns within the same קרבן-type but not across types. Rav Simi bar Ashi formulates that Levi compares דבר שלא בהכשרה לדבר שבהכשרה only where the comparison tracks the same structural failure, and he rejects learning wrongness from correctness across mismatched frameworks, while the sugya notes an apparent counterexample of learning יוצא from במה and answers that there a special לימוד of "זאת תורת העולה" creates the rule of אם עלו לא ירדו rather than a general derivation.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions