Menachos 49 - Cycle 14
Summary
- תניא מסכת מנחות דף מ''ט עמוד א' פותחת בדין כבשי עצרת שנשחטו שלא לשמן, ומעמידה מחלוקת אם יצאו ידי חובת הציבור כשנעשתה עקירה בטעות, תוך בירור עקרון *akira b’ta’ut* והשלכותיו בסוגי טעויות שונים. הגמרא מקשה מסוגיית פיגול והיזק שאינו ניכר, ומבארת את חיובי כהנים במזיד ופטור בשוגג ואת טעמי התקנות, תוך דיון בקים ליה בדרבה מיניה ובלאו שאין בו מעשה, ובשאלות שעטנז באבנט בשעת מחשבת פיגול. לאחר מכן מובאת שיטת רבי שמעון במנחות שנקמצו שלא לשמן על יסוד “מעשיו מוכיחין עליו” ובביאור רבא על מחשבה דמינכרא. המשנה ממשיכה לסדר הקרבת תמידים ומוספים, לדיני דילוג תמיד של שחר או קטורת של בוקר ולחנוכת המזבחות, השולחן והמנורה, ובהמשך נידון סדר קדימה כשאין לציבור די בהמות, וכן דין ביקור ארבעה ימים לתמיד לפי בן בג בג, עם השלכות הלכתיות ורעיוניות ממפרשים ואחרונים.
- תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב קובע שכאשר נשחטו כבשי עצרת שהם שלמים לשם עולת עצרת, הקרבן כשר ונאכל, אך “לא עלו לבעלים לשם חובה” והציבור אינו יוצא ידי חובת כבשי עצרת. רב חולק ואומר “עלו ועלו” והחובה נתקיימה. רב חסדא מסביר שדברי רב מסתברים כאשר השוחט חשב שהם אילים אך שחט “לשם כבשים” והמעשה בפועל תואם את הקרבן הנדרש, אבל אם חשב שהם אילים וגם אמר ושחט לשם אילים אז אף שהיו כבשים בפועל אין יוצאים, משום שזה שלא לשמו. הגמרא מנסחת את העיקרון ש“עקירה בטעות הוי עקירה” גם כשהשינוי נבע ממידע שגוי.
- רבא חולק וסובר “עקירה בטעות לא הוי עקירה” ומבחין בין סוגי שגגות: טעות בזיהוי סוג הבהמה, טעות של שינוי קודש, וטעות של שינוי בעלים. החפץ חיים בליקוטי הלכות אומר שמחלוקת זו תשליך גם לשינוי בעלים. העולת שלמה ורב אריה לייב מאלין קובעים שבשינוי בעלים כולם יודו שאין זו טעות הפוסלת.
- רבה מקשה ממשנה בגיטין “הכהנים שפיגלו במקדש” שמזידין חייבים לשלם ושוגגין פטור, אך “פגול הוא פגול” גם בשוגג. הגמרא מציעה שהמקרה הוא כהן שסבר שהוא שלמים ולכן חשב זמן אכילה ארוך, ומכאן לכאורה שעקירה בטעות הוי עקירה. אביי דוחה ומעמיד שידע שהוא חטאת וחשב לשלמים “באומר מותר”, כלומר טעה בהיתר ההלכתי ולא בזיהוי הקרבן.
- הסוגיה קושרת את חיוב התשלום לדין היזק שאינו ניכר בבבא קמא, ומבארת שפטור שוגג הוא “מפני תיקון העולם” כדי שלא להטיל אחריות על כהנים בשוגג, או שחיוב מזיד נועד לחייבם להיזהר. הבריסקער רב שואל למה לא אומרים קים ליה בדרבה מיניה מצד לאו ד“לא יחשב” שיש בו מלקות, ומשיב שמדובר בלאו שאין בו מעשה, או שמחשבת שלא לשמו אינה בכלל לאו זה. החתם סופר ובית יצחק מקשים מצד שעטנז באבנט אם פיגול אינו עבודה, והחתם סופר מתרץ שמחשבת פיגול אורכת רגע ואין שיעור למלקות כלאים, ורב חיים מתרץ שפיגול מחייב “לעשות הכל נכון” ולכן נחשב עבודה אלא שעבודה זו היא פיגול. ראשונים דנים אם פיגול הוא מעשה מזיק כשנוצר במחשבה בלבד, ומבארים שחיובו נובע מתקנת חז״ל או מהצורך בדיבור המחשב.
- רב זירא מקשה מברייתא שרבי שמעון אומר “כל המנחה שנקמצה שלא לשמה כשרה ועלתה לבעלים לשם חובה” מפני שאין מנחות דומות לזבחים. הברייתא תולה זאת בכך ש“הקומץ מחבת לשום מרחשת” או מנחת חוטא חריבה שחשב בלולה, ששם “מעשיו מוכיחין עליו” ומחשבתו מתבטלת, בעוד בזבחים “שחיטה אחת לכולן… קבלה אחת… זריקה אחת” ולכן אין מעשיו מוכיחין, אף שיש זריקות שונות כי “מתנה אחת” מכשירה. הגמרא מנסה להעמיד בטעות מרחשת/מחבת, ואביי מעמיד שידע מחבת וקמץ לשם מרחשת, ורבא מסביר ש“מחשבה דלא מינכרא פסלה רחמנא” אבל “מחשבה דמינכרא לא פסלה רחמנא”. רב אריה לייב מבאר שמעשה מוכיח הוא ראיה שמחשבתו בטלה או כלל חדש שמעשה מוכיח גובר על מחשבה.
- המשנה קובעת “אין מעכבין המוספין… ולא המוספין מעכבין את התמידין… ולא המוספין מעכבין זה את זה” וכן “פרים אילים וכבשים אינם מעכבין זה את זה” למעט מוספי סוכות שנאמר בהם “כמשפטם”. הרמ״א בסימן רפ״ו סעיף א’ פוסק שמי שהתפלל מוסף לפני שחרית יצא, והגר״א תולה זאת במשנה. המשנה מוסיפה שאם “לא הקריבו כבש בבוקר” מקריבים בין הערבים, ורבי שמעון מגביל זאת לאנוסים או שוגגים, אבל במזידים “לא יקריבו בין הערבים”; הקרן אורה מפרש שכהנים אלו אינם נכנסים לגורל, והבריסקער רב מרחיב שזה פוסל את כל בית האב של המשמר. הבריסקער רב דורש את “את הכבש האחד” בפרשת תצוה לחנוכת המזבח שתלויה תמיד של שחר, מול לשון אחרת בפרשת פנחס שאינה עוסקת ביום החנוכה, ורבי יהודה החסיד בטעמי מסורת המקרא מביא שגימטריא “האחד” היא 18 כנגד תשעה כהנים לתמיד של שחר ותשעה לתמיד של בין הערבים.
- המשנה מלמדת שאם “לא הקטירו קטורת בבוקר” מקטירים בין הערבים, ורבי שמעון אומר “לא כולה היא קריבה בין הערבים” ומביאים את כל המנה; תוספות מבארים שתמידים הם שתי מצוות נפרדות ואילו קטורת מצוה אחת המחולקת לשניים, והקרן אורה מציג זאת כמחלוקת רבי שמעון ותנא קמא. חכמים אומרים שאין מחנכים את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ואת מזבח העולה בתמיד של שחר, את השולחן בלחם הפנים בשבת, ואת המנורה בהדלקת שבעת נרותיה בין הערביים, ושינוי בזה מעכב. מובאת מחלוקת רמב״ם וראב״ד אם זר יכול להדליק, והשדי חמד קובע שבהדלקה הראשונה כולם מודים שכהן צריך. שו״ת יוסף אומץ דן בביאת משיח בערב פסח אחר חצות ובקרבן פסח בלי תמיד של שחר, ומכריע שכרת של פסח דוחה את דין חנוכת המזבח בתמיד של שחר. החזון איש דן במזבח שנתקלקל ותוקן אם צריך חנוכה מחדש ומציע שתיקון אינו חנוכה, ור’ מנחם זמבא מפרש שיצחק שאל “איה השה לעולה” משום שראה בניית מזבח המחייבת חנוכה בעולה.
- רב חייא בר אבין שואל את רב חסדא כשאין בהמות לתמידים ולמוספים איזה קודם, והגמרא מבררת שאין השאלה על תמידי היום מול מוספי היום כי “תדיר ומקודש” מכריעים לתמיד, אלא על תמידין דלמחר מול מוספין דהאידנא. החכם צבי רואה מכאן שתדיר דוחה אין מעבירין על המצות, ורבי יוסף ענגל בספר לקח טוב מסביר שחיוב תמיד של מחר חל כבר מהיום ולכן שני החיובים עומדים היום. מובאת מחלוקת רדב״ז וחכם צבי על אסיר עם אפשרות יציאה חד-יומית אם לקחת מיד או להמתין, והחכם צבי מסיים למעשה כהרדב״ז שיש לקחת את ההזדמנות הראשונה מצד אין מעבירין על המצות. רב חסדא מנסה להוכיח מהמשנה “תמידין אין מעכבין את המוספין” ומעמיד את המשנה באופן שמאפשר זאת, ואביי מסביר שהדין ש“העולה עולה ראשונה” הוא “במצווה בעלמא” ולא לעיכוב גמור, ותוספות נותנים טעמים לצורך הפסוק “והערך עליה העולה” כגון קדימת הקטרה או דחיית חביתין.
- הגמרא מביאה “אין פחות מששה טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה” ומעמידה שאין זו הוכחה לחוסר בהמות אלא דין ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה. הגמרא מייחסת זאת לבן בג בג הלומד מתשמרו להקריב לי במועדו ומקרבן פסח “והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום” שכשם שפסח טעון ביקור ארבעה ימים כך תמיד טעון ביקור ארבעה ימים. מובאות מחלוקות מהו ביקור אם בדיקה יומית או בדיקה ראשונה בלבד, אם ביקור מעכב כשנמצא שלם בשעת הקרבה, ואם מקדישים קודם הביקור או אחריו, ונידון חשבון “ששה” מול “שבעה” או “תמנה” ונקבע ש“כדי” הוא סימן בעלמא ולא הגדרה מדויקת של אותם ימים. הרמב״ם פוסק שבמצב שלא הוכרעה שאלת קדימת מוסף היום מול תמיד מחר, הרשות בידם להחליט.
- הטקסט מסיים שחז״ל אומרים שקרבן עולה מכפר על הרהור הלב, והביאור הלכה בסימן א מונה שש מצוות שאדם צריך לזכור תמיד, והספר אלוף יהודה קושר לכך את ששת הטלאים המבוקרים. רב דושינסקי מסביר שביקור ארבעה ימים לפסח במצרים נועד להכין נפשית לקרבן מתוך חוסר מנוחת הנפש בגלות, והספר אור שרגא מפרש שביקור ארבעה ימים הוא עבודה הדרגתית של התעלות לפני מצוה. ספר מחנה חיים דן במי שיש לו יין רק לברית ביום שישי בבוקר או לקידוש, ומכריע שלקידוש שהוא חיוב גמור יש לשמור את היין, כי היין בברית הוא מנהג ולא הכרח.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions