Menachos 49
Summary
- The text learns מנחות דף מ״ט about improper intent in הקרבנות and whether a mistaken עקירה counts as an עקירה, then moves to the משנה about תמידין and מוספין not preventing each other, the limits of precedence between them, and the requirement to maintain a standing supply of טלאים המבוקרים in לשכת הטלאים with a four-day ביקור, concluding that the “six lambs” language serves as a mnemonic for an always-maintained minimum.
- Shalom to all opens the learning of מנחות דף מ״ט from the top line with the last word תניא, and today’s sponsorship is לעילוי נשמת מרדכי שמואל בן יעקב משה, his נשמה should have an עליה. The learning begins with the topic of כבשי עצרת.
- A teaching of רב חנא before רב states that כבשי עצרת ששחטן לשום אילים are כשרים ולא עלו לבעלים לשום חובה, so כלל ישראל must bring new ones. רב responds עלו ועלו, and רב חסדא explains that רב refers to a case where the כהן thinks they are אילים but slaughters them לשום כבשים, so they are effectively כבשים לשום כבשים and they count, while if he thinks they are אילים and slaughters them לשום אילים it does not count because עקירה בטעות הוי עקירה. רבה argues that עקירה בטעות לא הוי עקירה.
- רבה challenges himself from the דין of הכהנים שפיגלו במקדש, where מזידין are חייבין and שוגגין are פטורין, yet a ברייתא teaches פיגולן פיגול in a שוגג case that appears to be where he thinks the offering is שלמים and intends it as שלמים though it is really חטאת, implying עקירה בטעות הוי עקירה. אביי answers that the case can be where he knows it is חטאת and thinks לשום שלמים, and it is called שוגג because it is ובאומר מותר.
- רב זירא challenges רבה from רבי שמעון’s rule that כל המנחות שנקמצו שלא לשמן are כשרות ועלו לבעלים לשום חובה because מנחות are not like זבחים, since in cases like מחבת taken לשום מרחשת or חריבה taken לשום בלולה, מעשיה מוכיחין עליה. The challenge reads the case as mistaken identification, implying that only there do deeds reveal the truth and otherwise עקירה would invalidate, which presses against רבה. אביי answers by reading it as where the כהן knows it is מחבת and still does קמיצה לשם מרחשת, and he aligns this with רבה לטעמיה that מחשבה דלא מינכרא פסל רחמנא while מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא, so a visibly contradicted מחשבה does not פסל.
- The משנה teaches התמידין אין מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין, and even the מוספין do not prevent each other. The משנה rules that if the morning תמיד was not brought, the afternoon תמיד is still brought, but רבי שמעון limits this to cases of אונס or שוגג and says that if they were מזידין and did not bring the morning lamb, they do not bring the afternoon lamb. The משנה rules that if the morning קטורת was not offered, the afternoon קטורת is offered, and רבי שמעון says וכולה היתה קריבה בין הערבים. The משנה states that inauguration is done specifically by the service that defines each כלי: אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבע נרותיה בין הערבים.
- רבי חייא בר אבין asks רב חסדא which comes first when the ציבור lacks enough for both תמידין and מוספין, and the text frames the real case as תמידין דלמחר versus מוספין דהאידנא, weighing תדיר against מקודש. רב חסדא tries to answer from the משנה’s אין מעכבין, and the analysis rejects a simple “order only” reading because a ברייתא derives that nothing precedes the תמיד של שחר from וערך עליה העולה, with רבא explaining העולה עולה ראשונה. The sugya reads the משנה as fitting a case of lacking offerings to infer equality between מוספין of today and תמידין of tomorrow, and אביי rejects this as proof by saying the משנה can be בדיעבד about order where the rule of nothing before תמיד של שחר is מצוה בעלמא לכתחילה, leaving the original precedence question unresolved.
- A further attempt brings a משנה that אין פוחתין משישה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים כדי לשבת ולשני יום טוב של ראש השנה, since תמיד lambs require four days of inspection. The text suggests this would prove תמידים עדיפי if only six are available, but it rejects that and explains the משנה as teaching the minimum number of already-checked lambs, in line with בן בגבג who derives ביקור ד׳ ימים for תמיד from תשמרו להקריב לי במועדו by linking it to קרבן פסח’s והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום. רבינא challenges that six should be seven because of the Tuesday morning after a שבת–ראש השנה sequence, and רב אשי counters that this logic would make it eight due to ערב שבת afternoon, after which the sugya concludes that the תנא speaks generally and the phrase כדי לשבת ושני ימים טובים של ראש השנה is סימנא בעלמא. The explanation closes that the practice keeps a constant pipeline in which two lambs are taken daily for תמיד and replaced daily so that six are always at the four-day ביקור stage, and the session ends with stopping for today and continuing tomorrow.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions