Menachos 60
Summary
- A sponsored שיעור on מנחות דף ס continues the הלכות of the איסור of placing שמן and לבונה on a מנחת חוטא by defining the שיעורים that create פסול and potential מלקות, and it then shifts to a new משנה organizing which מנחות require הגשה and/or תנופה. Rabbi Yochanan distinguishes between שימה and נתינה in measuring how much שמן or לבונה invalidates the offering, while later an alternate לשון leaves the שיעור for שמן unresolved. The bulk of the learning derives which מנחות need הגשה through פסוקים, קל וחומר, and צד השווה, with multiple פירכות, and it frames a deeper dispute about whether תדירות is measured by what happens more often or what is obligatorily fixed.
- A sponsor anonymously dedicates the learning לזכות רפואה שלמה for נאוה גבריאלה בת נעמי טובה שתשלח רפואה שלמה, described as a very young infant who needs a רפואה שלמה, and the learning is presented as a זכות for her רפואה שלמה בעזרת השם. The שיעור continues from דף נט עמוד ב in the הלכות of the איסור of putting שמן and לבונה on a מנחת חוטא, with a focus on the שיעור for פסול and מלקות. The new משנה on the daf introduces the categories of הגשה and תנופה, and the remainder of the daf centers on דרשות and whether a צד השווה can replace a פסוק in establishing which קרבנות require הגשה.
- Rabbi Yochanan rules that placing a משהו of שמן on a כזית מנחה פסל, deriving from “לא ישים” that שימה is any amount while “עליה” requires the מנחה to be a שיעור חשוב of כזית. Rabbi Yochanan also rules that placing a כזית לבונה on a משהו מנחה פסל, deriving from “לא יתן” that נתינה requires a חשוב שיעור of לבונה, while “עליה” becomes a ריבוי אחר ריבוי and therefore a מיעוט that allows the מנחה side to be even a משהו. The reading treats שימה as implying כל דהו and נתינה as implying a larger, significant measure, and it grounds later interpretive sensitivity to those לשונות.
- The כלי יקר in ספר דברים פרשת יב פסוק ד cites מפרשים who read “לשום את שמו שם” as a רמז to משכן שילה being not קבוע because שימה implies כל שהוא, and the כלי יקר rejects this as a universal rule because “ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם” and “אשר תשים לפניהם” clearly require teaching and organizing all of תורה. The חיד״א in פתח עיניים accepts the כלי יקר’s difficulty but insists the גמרא establishes that שימה can mean כל שהוא, and he resolves it by giving שימה a dual meaning that sometimes means כל שהוא and sometimes means מסדר כשולחן ערוך. The חיד״א adds that “שימה בפיהם” fits לימוד התורה because what a person receives passively from another is limited, while true גדלות requires the person’s own investment, and a personal anecdote about advising a high school רבי emphasizes that the teacher can only create desire while the deeper growth must come from the student. The אדרת reads the נוסח “ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עמהם” as matching the סוגיא by treating נתינה as הרבה and שימה as מעט, and he holds that one should not request great reward for oneself but should ask like a poor person content with a small portion. The אדרת argues that רוחניות requests should be large, invokes “הרחב פיך ואמלאהו,” and therefore objects that “וישם בלבנו אהבתו ויראתו” should be “ויתן בלבנו,” yet he refrains from changing the נוסח until he finds in סידורו של הרמב״ם that the נוסח indeed has “ונתן בלבנו.” The רוגאטשובר in צפנת פענח uses “שימה בפיהם” in שירת האזינו as evidence that טעמי המקרא were given ע״י משה מסיני because שימה implies a דבר מועט transmitted בעל פה beyond the written text, aligning with sources in נדרים that describe פיסוק טעמים as הלכה למשה מסיני while acknowledging later development in names or symbols.
- A second version presents Rabbi Yochanan as asking whether placing a משהו שמן on a כזית מנחה violates the איסור, framing the ספק as whether שימה must match נתינה in שיעור, and it concludes תיקו. The מנחת חינוך מצוה קפ״ה אות ז׳ raises that if two people each place a חצי זית לבונה, neither violates נתינה yet the מנחה becomes פסול because it now has a כזית לבונה. The מנחת חינוך further questions a case where a person places a חצי זית לבונה, removes it, and places another חצי זית, comparing the ספק to חולין דף קג about eating a half-measure, vomiting, and eating another half-measure, where liability depends on whether the cumulative act counts when the full שיעור was never present at one time.
- Tosafos compares the ספק here to a מחלוקת רבי יהודה and רבי מאיר in כריתות דף ו עמוד ב regarding שמן המשחה, where רבי מאיר equates נתינה to סיכה as כל שהוא and רבי יהודה insists נתינה requires כזית as a חשוב amount. Tosafos explains that the issue here can exist within either view because the parallel there concerns one איסור with two לשונות across אזהרה and עונש, while here שמן and לבונה are separate איסורים yet appear in proximity within the same פסוק context. Tosafos suggests learning נתינה from נתינת הגט, since גיטין דף יט validates “ונתן בידה” even on an עלה של זית, and answers that the presence of “ספר” defines the unit there differently than an undefined נתינה. Tosafos and other ראשונים add that the contrast between שימה for שמן and נתינה for לבונה signals that נתינה here must be significant, and Tosafos offers an additional approach that the כזית standard comes from comparison to the שיעור for לבונה בחוץ.
- A ברייתא derives from “לא ישים עליה שמן ולא ייתן לבונה” that the two לאוין attach to the גופא של מנחה and not to the number of כהנים, so one כהן performing both acts incurs two separate איסורים. The same ברייתא teaches that placing שמן or לבונה in a כלי on top of the מנחה does not פסל because “עליה” requires direct contact with the מנחה itself. Rashi’s wording implies that פסול requires mixing the שמן or לבונה into the מנחה, which the רש״ש challenges because the earlier משנה allows fixing פסול by being מלקט the לבונה, implying פסול can exist even without mixing.
- The משנה states that some offerings require הגשה but not תנופה, some require both, some require תנופה but not הגשה, and some require neither. The category of הגשה without תנופה includes מנחת הסולת, והמחבת, ומרחשת, והחלות, והרקיקין, מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, מנחת נכרי, מנחת נשים, and מנחת חוטא. רבי שמעון argues that מנחת כהנים and מנחת כהן משיח have no הגשה because they have no קמיצה, establishing the rule that anything without קמיצה has no הגשה.
- Rav Papa states that whenever the משנה says ten, it means ten, and this excludes רבי שמעון’s view that one may bring half חלות and half רקיקין. The conclusion follows the משנה’s assumption that the offering must be entirely עשרה חלות or entirely עשרה רקיקין.
- The Rambam in פירוש המשניות writes that within the laws categorized by the משנה, some obligations are מדאורייתא while others are מדרבנן with אסמכתא on פסוקים. The קרן אורה rejects reading this as literal דרבנן in the sense of adding new הגשה where none exists, and he suggests the Rambam uses “מדברי סופרים” to describe Torah law derived through מידות or תורה שבעל פה rather than explicit פסוקים. The approach anticipates that the forthcoming derivations vary in explicitness even when they function as binding requirements.
- A ברייתא expounds “והבאת את המנחה... והגישה אל המזבח” that without “את המנחה” one would think only the קמיצה requires הגשה, and “מנחה” teaches the full מנחה requires הגשה. The ברייתא derives מנחת חוטא requires הגשה from “את המנחה,” and it challenges why a פסוק is needed when מנחת חובה could be learned from מנחת נדבה. The attempted בנין אב fails because מנחת נדבה has שמן ולבונה, and מנחת סוטה proves הגשה exists without שמן ולבונה, but that is countered by מנחת סוטה having תנופה, and מנחת נדבה proves הגשה exists without תנופה. The resulting צד השווה asserts that offerings with קמיצה require הגשה, yet it is rejected because both מנחת נדבה and מנחת סוטה are “הוכשרו לבא בעשיר כבעני,” while מנחת חוטא is only available as an עולה ויורד for the poor, so “את המנחה” is needed.
- The מצפה איתן notes that Tosafos and the Ran state the Torah can still write a דין even if it is derivable from צד השווה because such derivations are fragile to פירכא. The מצפה איתן proposes that in קדשים, repetition becomes “שנה עליו הכתוב לעכב,” making an explicit פסוק materially stronger and potentially מעכב, so the sugya’s repeated questions require treating each צד השווה as genuinely unavailable without the פסוק.
- Rabbi Shimon derives from “והבאת” in the הגשה context of מנחת מרחשת that מנחת העומר requires הגשה, supported by “והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן.” Rabbi Shimon derives from “והקריבה” that מנחת סוטה requires הגשה, supported by “והקריב אותה אל המזבח.” The גמרא challenges the need for a פסוק for מנחת סוטה by building from מנחת חוטא and מנחת העומר through a chain of פירכות and a צד השווה, and it ultimately rejects the צד השווה because חוטא and עומר must be brought as סולת while סוטה may be brought as קמח, so “והקריבה” is required.
- Rabbi Yehuda derives מנחת סוטה requires הגשה from “והביאה,” supported by “והביא את קרבנה עליה.” Rabbi Yehuda holds מנחת העומר does not need a פסוק because it comes from a דין, first attempting a קל וחומר from מנחת חוטא based on תנופה, then moving through a proof from מנחת סוטה and returning to a צד השווה that focuses on קמיצה and הגשה. Rabbi Shimon rejects the צד השווה by claiming חוטא and סוטה are מצויים unlike עומר, and Rabbi Yehuda responds that עומר is fixed annually while חוטא and סוטה may never arise, framing תדירות as either actual frequency or obligatory certainty.
- The גמרא considers whether the ribui “והבאתה” could allow a יחיד to volunteer a מנחה from שעורים, reasoning that ציבור brings both wheat and barley obligatory offerings, but it rejects this with “אלה” to limit voluntary מנחות to the specified types. The גמרא also considers whether “אלה” would obligate bringing all five types when one says “הרי עלי מנחה,” and it resolves with “מאלה” that one may bring one of the five or all five if desired.
- The רמ״א in הלכות פורים סימן תרצ״ג סעיף ד׳ rules that when there is a ברית מילה on Purim, the מילה precedes קריאת המגילה. The דרכי משה בשם מהרי״ל explains that the child should become a יהודי before “ליהודים היתה אורה,” and it also ties מילה to קריאת התורה and prior to מגילה through “שמחה זו מילה: שש אנכי על אמרתך” and “אורה זו תורה: כי נר מצוה ותורה אור.” The question of which is more תדיר, מילה which can occur daily but is contingent, or מגילה which is once yearly but fixed, is presented as paralleling the sugya’s dispute about how תדירות is defined.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions