Menachos 61
Summary
- The shiur on מנחות דף ס״א continues from דף ס׳ עמוד ב׳ with רבי שמעון’s דרשות that define which מנחות require הגשה and which are excluded, then moves to the משנה on ס״א עמוד א׳ that lays out the remaining categories of תנופה and הגשה and רבי שמעון’s framework of three קרבנות that each have two of three מצוות. The גמרא then develops the rules of תנופה for the מצורע’s אשם and לוג שמן, the תנופה of ביכורים according to רבי אלעזר בן יעקב and רבי יהודה, and the mechanics of כהן and בעלים acting together. The sugya addresses whether תנופה is done specifically in the מזרח despite “לפני ה׳,” and it analyzes תנופה for קרבנות of נשים and נוכרים, including who performs the waving. The shiur also records a broader halachic debate in later פוסקים about sensitivity to shapes resembling a cross, including implications for לולב motions, window panes, and forming the letter “t,” and it cites the well-known dispute about whether women may make ציצית.
- Today's שיעור is sponsored anonymously לזכות רפואה שלימה for an infant, for Nava Gabriella בת Naomi Tova. The sponsor is thanked, and the זכות of the learning is stated to be all לזכות רפואה שלימה.
- The shiur states that a קרבן can have two requirements, תנופה and הגשה, and that some קרבנות require both, some neither, some only תנופה, and some only הגשה. It explains that the prior משנה addressed only the category of items that require הגשה and not תנופה, and today’s learning finishes the rules of הגשה by identifying three exclusions and the reasons for excluding them.
- Rabbi Shimon derives from “את המנחה” that other מנחות, including מנחת נוכרים and מנחת נשים, require הגשה. Rabbi Shimon derives from “מאלה” that two items are excluded, and he excludes שתי הלחם and לחם הפנים because they have no portion that goes to the fire and are entirely eaten by כהנים. The גמרא raises מנחת נסכים, which is entirely burned, yet derives from an extra letter in “והקריבה” that מנחת נסכים is excluded from הגשה because it is not brought due to itself but comes with a זבח. The gמרא then derives from the extra letter in “והגישה” that מנחת כהנים and מנחת כהן משיח are excluded, and אביי explains that the included מנחות share three features: part goes to the fire, they come because of themselves, and their שיריים go to כהנים, while the excluded categories each lack one of these features.
- A ברייתא derives from “והרים ממנו בקומצו” that the act of הרמה for קמיצה is done specifically with a קומץ and not with a כלי. The shiur notes that רש״י frames this as a גזירה שוה and suggests that this implies a different גירסא, even though the גמרא’s wording appears explicit.
- The משנה lists items that require תנופה but not הגשה, including the לוג שמן של מצורע and his אשם, ביכורים according to רבי אלעזר בן יעקב, and the אימורים of שלמי יחיד together with their חזה ושוק. The משנה states “אחד אנשים ואחד נשים בישראל ולא באחרים,” and the shiur presents the readings that either both women and נוכרים have קרבנות requiring תנופה but do not perform it themselves, or that women’s קרבנות require תנופה via the כהן while a נכרי’s קרבן does not require תנופה at all. The משנה gives the procedure for שתי הלחם ושני כבשי עצרת by placing the breads atop the כבשים, hands underneath, and waving forward and back and then up and down, deriving the motions from “אשר הונף ואשר הורם.” The משנה states that תנופה is in the מזרח and הגשה is in the מערב, and it adds that for מנחת העומר and מנחת סוטה, תנופה precedes הגשה. The משנה then identifies the items requiring both as מנחת העומר and מנחת קנאות, and it identifies items requiring neither as לחם הפנים and מנחת נסכים.
- Rabbi Shimon states that three types require three mitzvot with two performed for each and one absent for each. He lists זבחי שלמי יחיד as requiring סמיכה חיים and תנופה שחוטין but not תנופה חיים, זבחי שלמי ציבור as requiring תנופה חיים ושחוטין but not סמיכה, and אשם מצורע as requiring סמיכה and תנופה חי but not תנופה שחוט.
- The shiur notes that תנופה is performed by מוליך ומביא and מעלה ומוריד and reports the later explanation that מוליך ומביא is for the One to Whom the four directions belong and מעלה ומוריד is for the One to Whom heaven and earth belong, with an additional statement that the motions serve to stop harmful dews. It cites רבא that לולב has the same pattern of motions and records a dispute in ראשונים about whether lולב should be waved only forward/back and up/down or in all six directions, with the בעל העיטור calling the broader pattern “דרך חיצונים” due to resemblance concerns and the רא״ש defending the six-direction custom as “מנהג כשר.” The shiur cites תשובות מהר״ל באך סימן ע״ט about a Spanish מנהג, reports that many ראשונים ואחרונים disagree and favor only מוליך ומביא מעלה ומוריד, and quotes כפות תמרים suggesting that the reason for waving might affect the practical directions. It then brings תשובות פרקשתא דעניא חלק ג׳ יורה דעה סימן קנ״ב quoting תשובות בר ליואי יורה דעה סימן סב rejecting obsessive cross-detection, alongside ארחות רבינו חלק א׳ page רצ״ב and חלק ג׳ page פ״ז describing the סטייפלר’s heightened sensitivity, and it notes a childhood practice of curving the lowercase “t” as reflecting this debate.
- A ברייתא derives from “והקריב אותו לאשם ולוג שמן והניף אותם תנופה” that the אשם and לוג שמן require תנופה together. It derives from the singular “והניף” that if one is waved separately from the other, it is valid בדיעבד. It rejects repeating separate and combined waving by deriving “תנופה ולא תנופות.”
- The גמרא asks why “לפני ה׳” for תנופה does not imply מערב as it does for הגשה. It answers that “לפני ה׳” requiring מערב applies to a מנחה called חטאת, because חטאת needs יסוד and קרן דרומית מזרחית lacks יסוד, while תנופה has no יסוד requirement so “לפני ה׳” can be in the מזרח. The shiur cites רש״י that “במזרח” means even in the מזרח and all the more so in the מערב, and it cites the רמב״ם in the ninth פרק of הלכות מעשה הקרבנות that “ומניף הכל לפני ה׳ במזרח,” with the כסף משנה questioning why it should be דווקא מזרח. The shiur reports an explanation בשם בריסקר רב of “תפסת מרובה לא תפסת” limiting entry toward the היכל, and it cites חשק שלמה suggesting that the difference may depend on whether the waving is by the כהן alone or by בעלים who may not enter בין אולם ולמזבח.
- The gמרא identifies the source for ביכורים requiring תנופה according to רבי אלעזר בן יעקב from “ולקח הכהן,” deriving a גזירה שוה “יד יד” from שלמים, and concluding that both כהן and בעלים participate by the כהן placing his hands under the hands of the בעלים and waving. The shiur records the חציצה problem and presents three approaches: רש״י that the עיקר חיוב is on the בעלים so the כהן’s participation tolerates חציצה, תוספות that both hold the vessel directly at different points, and a view in תוספות קידושין דף ל״ו ע״ב that it is a גזירת הכתוב so it cannot be considered חציצה. The gמרא adds that רבי יהודה also derives תנופה from “והנחתו זו תנופה” because “והניחו” already taught plain הנחה, and it records רבא that רבי אלעזר בן יעקב’s proof comes from an earlier phrase, and רב נחמן בר יצחק’s reason for attributing to רבי אלעזר בן יעקב because “משנתו קב ונקי.”
- The gמרא interprets the משנה’s line as meaning that both men’s and women’s קרבנות require תנופה, but the act of תנופה is done בישראל and not by women. A ברייתא derives from “בני ישראל” that בני ישראל perform תנופה while עובדי כוכבים do not, and that בני ישראל perform תנופה while women do not. The shiur notes תוספות in קידושין that despite תנופה being time-bound, a special exclusion is needed because certain women’s offerings like סוטה and נזירה do have תנופה, creating a הוה אמינא that women would generally be included. רבי יוסי argues from the distinction in סמיכה between קרבן ישראל and קרבן נשים and קרבן עובדי כוכבים that one might have distinguished similarly by תנופה, but the response is that סמיכה is by the owner while תנופה is by כהנים, and therefore the verse teaches only that women and עובדי כוכבים do not themselves wave even if their offerings require waving, matching the approach attributed in the shiur to רש״י, with תוספות presenting an alternative that a נכרי’s קרבן might not require תנופה at all.
- The shiur cites the שולחן ערוך in הלכות ציצית סימן י״ד that ציצית made by a גוי is פסול because “דבר אל בני ישראל” excludes him, while “אבל אשה כשרה,” and it cites the רמ״א that “יש מחמירים” and that it is טוב לכתחילה that men make them. It reports the מגן אברהם’s question why “בני ישראל” would exclude women in the תנופה sugya but not for ציצית, and it cites הגהות מיימוניות בשם מהר״ם מרוטנבורג that women should not make ציצית, connecting this to the רמ״א. It records רבי עקיבא איגר’s explanation that generally “בני ישראל” does not exclude women because the Torah equates אשה and איש in obligations unless there is a special exclusion, that “בני אהרן” is extra and therefore excludes בנות אהרן, that “ולמדתם את בניכם” concerns who is taught, and that in the תנופה case “בני” is כפשוטו because it is a מצות עשה שהזמן גרמא. It then frames the broader sugya as a tension between סוכת גנב״ך being כשרה despite women’s exemption and “כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה” excluding women from writing תפילין, and it reports תוספות in מנחות and in גיטין and the רא״ש that women can make ציצית because the תפילין rule is a special גזירת הכתוב, citing a proof from בבא בתרא דף ע״ד about “כרתילתא דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא” making תכלת for צדיקים לעתיד לבוא. It records רבינו תם that women cannot make ציצית, and it records an intermediate approach from מהר״ם מרוטנבורג of לכתחילה no and בדיעבד yes, with the shiur suggesting that the רמ״א likely follows that middle position.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions