Menachos 62
Summary
- Today's דף is מנחות דף ס"ב and it continues and concludes the סוגיא of תנופה by defining who is included in the חיוב, how the כהן and בעלים wave together, how the parts of the קרבן are positioned in the hands during תנופה, and how to reconcile contradictory פסוקים about what lies on top of what. The גמרא sets out multiple approaches for waving the שתי הלחם with the כבשי עצרת and explains what מוליך ומביא and מעלה ומוריד signify, including a view that they stop harmful winds and dew, and it connects this to לולב and the phrase גירא בעינא דסטנא while warning not to provoke the *satan*. The דף presents a מחלוקת whether זבחי שלמי ציבור are waved whole or only as חזה ושוק and gives three explanations of the נקודת המחלוקת, and it brings רבי שמעון’s framework of three קרבנות with three מצות where each has only two, rejecting proposed קל וחומר expansions via מיעוטים and a מסורה. The דף ends by stating how תנופה is handled when the בעלים cannot do it, including a partnership קרבן, a woman, and one who sends קרבנות from מדינת הים.
- A ברייתא derives from בני ישראל and המקריב that תנופה applies not only to בני ישראל but also to גרים and עבדים משוחררים. A possibility reads המקריב as the כהן rather than the בעלים, and ידיו תביאנה establishes that the בעלים is included, so both כהן and בעלים participate. A ברייתא states that the כהן places his hands תחת ידי הבעלים and they wave together.
- A ברייתא gives a סדר הנחה: the אימורין rest directly on the hand, the חזה ושוק rest on top of the אימורין, and whenever there is לחם, the לחם is placed on top. רב פפא identifies the precedent for לחם on top in מילואים, from ומסל המצות אשר לפני ה' עד וישם על החלבים ועל שוק הימין. The Brisker Rav in חידושים מן הסטנסיל says this positioning is not a דין in תנופה but a דין in ביד הבעלים, since the בעלים has an additional הלכה of הנחה בידו beyond the shared דין תנופה, and he cites the רמב"ם in the ninth פרק of הלכות מעשה קרבנות phrasing it as כיצד מניחן על ידי הבעלים.
- The גמרא asks why the parts are positioned that way and raises a contradiction between שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו לתנופה and את החלב על החזה יביאנו. אביי explains that the phrase placing חלב on חזה refers to how a כהן carries it from בית המטבחיים and lays it down, while the arrangement in the בעלים’ hands differs, and the later verse וישימו את החלבים על החזות refers to handing it to another כהן for הקטרה. The combined פסוקים yield that three כהנים are involved, framed as ברוב עם הדרת מלך.
- The חשק שלמה notes a מחלוקת in מסכת יומא whether ברוב עם הדרת מלך applies in the מקדש and asks why רבי אלעזר בן יעקב does not disagree here, suggesting that on יום טובים where the משמרות are equal the עבודה is better divided even for that view. תוספות במסכת יומא applies ברוב עם הדרת מלך to קרבן פסח through a line of כהנים passing the דם, explaining that even רבי אלעזר בן יעקב agrees there because no one relinquishes the מצוה since each immediately continues with another cup. The אור זרוע (חלק א סימן קטו) justifies having another person open the ארון and hand the ספר תורה to the חזן as ברוב עם הדרת מלך and supports dividing roles such as שחרית, קריאה, and מוסף among different people. The מנהג of multiple כיבודים and handoffs at a ברית מילה is framed as possibly reflecting ברוב עם הדרת מלך within reason.
- The רמ"א in סימן תרפ"א records a מנהג that the ש"ץ who leads סליחות also leads the תפילות of the day, and the מגן אברהם extends this even to ערבית based on המתחיל במצוה אומרים לו גמור. The נזיר שמשון questions why this would not apply year-round to keep the same שליח ציבור for שחרית, מנחה, and מעריב, given the common practice to distribute. תשובות בנין שלמה (סימן ל"ז) challenges the מגן אברהם from this סוגיא’s emphasis on ברוב עם הדרת מלך and suggests סליחות historically required incentivizing someone to lead, with uncertainty whether that applies now. רב סולובייצ'יק explains the halacha as expressing that סליחות is not an independent תפילה but an aid to the other תפילות of the day, and he analogizes to נעילה as receiving and completing the other תפילות, making attending only נעילה a misunderstanding of its role.
- The חיי אדם states that מצוות should be done בחבורה rather than ביחיד due to ברוב עם הדרת מלך and cites a מדרש that אינו דומה מרובים עושים מצוה למועטים שעושים. The חיי אדם infers from the need for three כהנים here that three constitutes a רוב עם. ביאור הלכה in סימן תכ"ו applies ברוב עם הדרת מלך to קידוש לבנה as a לכתחילה preference to wait to join others within reason, and it notes risk management against losing the opportunity. The משנה ברורה applies ברוב עם הדרת מלך to one person making ברכת הפירות for others who hear from start to finish and implies that even two can qualify, while a debate is noted between the משנה ברורה and the שפת אמת about whether one person should say קידוש for all versus מצווה בו יותר מבשלוחו.
- A ברייתא expounds ונתן הכהן אותם על לחם הביכורים and על שני כבשים as creating uncertainty whether כבשים are on top of the לחם or the לחם is on top of the כבשים. One approach follows a general rule that לחם is on top, supported by רב פפא from מילואים. רבי יוסי בן משולם holds כבשים are on top and interprets על שני כבשים to exclude the שבעה כבשים of the עולה of the day from this תנופה framework. חנינא בן חכינאי places שתי הלחם between the thighs of the כבשים to satisfy both פסוקים, and רבי rejects this as not fit for honor before מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. רבי’s final approach sets them side by side and waves, and the גמרא resolves the need for “על” by stating that רבי holds על means בסמוך, with proofs from ונתת על המערכת לבונה זכה and וסכות על הארון את הפרוכת; שפת אמת quotes רבי אברהם מרדכי that על sometimes means literal placement, and תורת הקודש explains that by לבונה it must be בסמוך because placing the בזיכין on the לחם would break it.
- A teaching of רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן interprets מוליך ומביא as directed to the One to whom the winds belong and מעלה ומוריד to the One to whom heaven and earth belong. A מערבא tradition בשם רב חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בר רבי חנינא frames the motions as stopping רוחות רעות and stopping טללים רעים. רבי יוסף בר רב אבין concludes that שיורי מצוה מעכבים את הפורענות.
- רבה extends the idea to לולב. Rav Acha bar Yaakov performs the motions and says גירא בעינא דסטנא, and the גמרא rejects it as not proper because it may provoke the *satan*. The text records a question among ראשונים whether *na'anu'im* follow the model of תנופה and whether one merely moves directionally or also shakes, alongside the framing from מסכת סוכה that the extra טפח in the שיעור לולב is כדי לנענע בו. The practice is described as combining waving and shaking to satisfy both the notion of תנופה and *na'anu'im*, and קטן היודע לנענע is presented as a threshold that is not simple even for adults. The ט"ז in תרנ"א סעיף קטן י"ב infers that downward motion involves lowering the hands rather than pointing the lulav down, since flipping during תנופה would cause items to fall. The ריטב"א avoids a הפסק by placing Rav Acha bar Yaakov’s statement outside הלל, and he allows speech after beginning the מצוה immediately following the ברכה since the מצוה is ongoing.
- A ברייתא states that זבחי שלמי ציבור require תנופה after שחיטה, with רבי holding the תנופה is performed on the animal as a whole and חכמים holding it is on חזה ושוק. One explanation attributes the מחלוקת to דון מינה ומינה versus דון מינה ואוקי באתרה: רבנן derive both the requirement and its details from שלמי יחיד, yielding חזה ושוק, while רבי derives the requirement from שלמי יחיד but applies the local framework of שלמי ציבור, yielding “כמו שהן” as an animal is waved alive there. רב פפא says all agree דון מינה ומינה and explains רבי by focusing on the underlying principle that one waves what is given to the כהן, making the whole animal subject to תנופה in שלמי ציבור because all its meat goes to the כהן. רבינא says all agree דן מינה ואוקי באתרה and explains רבנן by a special ribui שלמיהם that forces the חזה ושוק limitation. The ספר הכריתות tries to infer the psak from the competing formulations and weighs a two-against-one count toward דן מינה ומינה against the possibility of following רבינא as סוף הוראה.
- רבי שמעון states three מינים each relate to three מצות such that each has only two: זבחי שלמי יחיד require סמיכה and תנופה when slaughtered but not תנופה alive, זבחי שלמי ציבור require תנופה alive and slaughtered but not סמיכה, and אשם מצורע requires סמיכה and תנופה alive but not תנופה slaughtered. The גמרא proposes a קל וחומר to require תנופה alive for שלמי יחיד and rejects it via a מיעוט אותם by שלמי ציבור excluding them. The גמרא proposes a קל וחומר to require סמיכה for שלמי ציבור and Ravina rejects it with a מסורה of שתי סמיכות בציבור and no more. The גמרא proposes a קל וחומר to require תנופה slaughtered for אשם מצורע and rejects it by a מיעוט אותו by שלמי יחיד excluding it.
- A ברייתא states that when five bring one קרבן, one person waves on behalf of all. The ברייתא states that for a woman, a כהן waves על ידה, and similarly for one who sends his קרבנות from מדינת הים, a כהן waves על ידו. The רשב"א notes that the phrasing מניף על ידה is difficult since a woman is not חייב in תנופה and the כהן’s action is not for her obligation, while the מדינת הים case more readily fits a concept of acting on his behalf. The text later cites that multiple owners do not all wave together due to חציצה between hands and because the דרשה is תנופה ולא תנופות, and it raises תוספות’ question why a hand is a חציצה given מין במינו אינו חוצץ, leading to a resolution that distinguishes גוף אחד from שני גופים as presented by the ברכי יוסף, with a connection to כיסוי הראש by one’s own hand versus someone else’s hand and to practical considerations noted by the משנה ברורה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions