Menachos Daf 49 - Temidin or Mussafin?
Summary
- A sponsorship by Dr. David Lander appears in memory of his children and לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום נשמה שתהא לעליה. The sugya opens with a מחלוקת about whether עקירה בטעות counts as עקירה and can prevent a קרבן from being עולה לבעלים לשם חובה, and it brings attempted ראיות from פיגול in גיטין and from רבי שמעון’s rule about מנחות, with אביי reframing both cases. The משנה states that תמידין and מוספין do not invalidate each other even when brought out of order, addresses what happens when the morning תמיד or morning קטורת is not done, and explains how the מזבחות and other כלים are מחנך. The גמרא then asks about precedence when the ציבור cannot supply both תמידין and מוספין, tries to prove it from the משנה, and ends by interpreting the requirement to keep six examined lambs in לשכת הטלאים as reflecting בן בג בג’s source that the תמיד requires ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.
- A sponsorship by Dr. David Lander appears in memory of his children and לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום נשמה שתהא לעליה. A location is given as מנחות דף מ"ט עמוד א' at תני רבה בר בר חנה.
- A case is taught where כבשי עצרת are slaughtered לשם אילים, making the act שלא לשמה because a שלמים is slaughtered לשם עולה. A statement reports כשרים but ולא עלה לבעלים לשם חובה, and רב responds that it is עלה ויעלה and counts for the ציבור’s חובה. רב חסדא explains that when one thinks they are אילים but slaughters them לשם כבשים, the outcome is that they are כבשים נשחטו לשם כבשים and therefore עולה לבעלים לשם חובה, but when one thinks they are אילים and slaughters them לשם אילים, it does not count because עקירה בטעות הוי עקירה. רבה argues that עקירה בטעות לא הוי עקירה and the mistaken intent does not uproot the שם הקרבן.
- A reading is presented that רב חסדא is not agreeing with רב but limiting רב’s statement to כסבור אילים ושחטן לשם כבשים and not to כסבור אילים ושחטן לשם אילים. The חזון איש is cited as understanding רב חסדא as disagreeing with רב, where רב would validate even the לשם אילים case as עולה לציבור לחובתם but רב חסדא would not.
- A משנה in גיטין is cited: הכהנים שפיגלו במקדש are חייבין when מזידין and פטורין when שוגגין, with the framing of היזק שאינו ניכר and the explanation of מפני תיקון העולם for each צד. A ברייתא adds פיגולן פיגול even when the act is בשוגג, and a proposed setup assumes the כהן thinks the korban is שלמים and plans אכילה like שלמים even though it is באמת חטאת, implying עקירה בטעות הוי עקירה. אביי answers that the case is דידע דחטאת היא and the שוגג status comes from *omer mutar*, where the כהן thinks it is permitted to do חטאת לשם שלמים, so it is not a proof about עקירה בטעות.
- A תוספתא is cited where רבי שמעון says כל מנחה שנקמצה שלא לשמה כשרה ועלתה לבעלים לשם חובה because מנחות are not like זבחים. The reasoning is that if one does קמיצה on מחבת with intent for מרחשת, or on חריבה with intent for בלולה, מעשיו מוכיחין עליה what it really is, while בזבחים the עבודות are uniform enough that the שינוי is not ניכר. A challenge is posed that the case seems to be טעות, implying that only where מעשיו מוכיחין do we disregard it and otherwise עקירה בטעות would be effective, which would challenge רבא’s position. אביי answers that the כהן knows it is מחבת and still intends מרחשת, and he grounds the distinction in רבא’s rule that מחשבה דלא מינכרא פסל רחמנא and מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא.
- The משנה rules that התמידין do not invalidate the מוספין and the מוספין do not invalidate the תמידין even when offered out of the ideal order. The משנה rules that מוספין do not invalidate each other, such as מוספי שבת and מוספי ראש חודש. The משנה rules that if the morning כבש is not offered, the afternoon כבש is still offered.
- רבי שמעון limits the permission to offer the afternoon תמיד after missing the morning תמיד to cases of אנוסין או שוגגין. רבי שמעון states that if they were מזידין and did not offer the morning כבש, they do not offer the afternoon one, and רש"י is presented as explaining that those כהנים are excluded from the פייס for תמיד של בין הערביים. The Brisker Rav is cited as writing that the קנס applies to the entire בית אב working that day.
- The משנה rules that if they did not offer קטורת בבוקר, they offer it בין הערביים. רבי שמעון states that in that case the entire day’s קטורת is offered in the afternoon rather than only a half portion. A framing is given that תוספות on דף נ"א ע"א explains the difference as two separate מצוות for the two תמידים versus one מצוה for the full מנה of קטורת split between morning and afternoon, and קרן אורה is presented as tying that to a מחלוקת between תנא קמא and רבי שמעון.
- The משנה states that the מזבח הזהב is not inaugurated except with קטורת הסמים. The משנה states that מזבח העולה is inaugurated with the תמיד של שחר. The משנה states that the שולחן is inaugurated with לחם הפנים בשבת. The משנה states that the מנורה is inaugurated with lighting all seven נרות between הערביים.
- A question is asked to רב חסדא about a ציבור lacking enough animals for both תמידין and מוספין and which comes first. A distinction is made that if it is today’s תמיד versus today’s מוסף, תמידין are assumed to take precedence due to תדיר, with additional framing of *mekudash* as either heightened קדושה on that day or קדימת הזמן of תמיד של שחר, alongside תוספות’ concern about תמיד של בין הערביים. The ספק is set as tomorrow’s תמידין versus today’s מוספין, weighing תדיר against *mekudash*, and the חכם צבי’s point is cited that one might prioritize today’s חיוב, alongside the broader חכם צבי–רדב"ז dispute about choosing a release day from jail. The Nimukei Yosef is cited about putting on טלית before תפילין based on תדיר, with attribution that רבינו יונה agrees and that this is how the שולחן ערוך and רמ"א rule, and the שאגת אריה is cited as challenging the תדיר claim and arguing תפילין as דבר שבקדושה and concluding one may choose either order.
- An attempted proof is drawn from the משנה’s language that תמיד is not מעכב the מוסף and מוסף is not מעכב the תמיד, reading it as a case of insufficient supply and potentially allowing choice. The proof is challenged by citing that nothing precedes תמיד של שחר from the verse וערך עליה העולה and רבא’s statement העולה עולה ראשונה. אביי answers that the משנה speaks where there are enough animals and addresses בדיעבד סדר, calling the precedence of תמיד a מצוה בעלמא rather than an absolute invalidation.
- A משנה in ערכין is cited that אין פוחתין משישה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים, with the stated purpose described as enough for שבת ולשני ימים טובים של ראש השנה. An initial inference that this proves תמיד priority is rejected, and the passage is instead read as requiring a supply of six lambs already examined ארבעה ימים קודם שחיטה because the תמיד needs four-day inspection and one cannot procure examined animals on the intervening sacred days. The teaching is attributed to בן בג בג, who derives the four-day ביקור for תמיד from תשמרו להקריב לי במועדו and an analogy to קרבן פסח being למשמרת until the fourteenth day, concluding that just as פסח requires four days of inspection, so does תמיד.
- A question is raised to רב אשי that the count should be seven because an additional lamb is needed for Tuesday morning, and a counterquestion is posed that it would then be eight by including Friday afternoon. The discussion resolves that the Friday afternoon case is already after the Friday בין הערביים offering, and then concludes that the reference to שבת ושני ימים טובים של ראש השנה is סימנא בעלמא rather than a literal operational schedule. A linguistic support is asserted from the phrase כדי לשבת rather than a formulation implying actual usage for שבת and ראש השנה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions