Menachos 51 - Cycle 14
Summary
- Today’s שיעור learns מסכת מנחות דף נ״א beginning on דף נ׳ עמוד ב׳ and continues the הלכות of the חביתין כהן גדול, which the כהן גדול brings daily with מחציתה בבוקר and מחציתה בערב. The משנה teaches that לישתן, עריכתן, and אפייתן are done בפנים in the עזרה because קדושה in כלי שרת creates פסול יוצא if taken out and creates a concern of לינה, and the גמרא then establishes sources that this עבודה is דוחה שבת and even טומאה. The sugya derives the required amount of שמן for מנחת חביתין through comparisons to other מנחות and through דרשות such as סולת מנחת תמיד, and it clarifies how the word בשמן functions in the דרשות of the ברייתא according to differing attributions. The sugya then turns to who funds the afternoon חביתין when the כהן גדול dies and no replacement is appointed, presents the מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, analyzes pesukim and derashos about כהן גדול and כהנים הדיוטות, and concludes with the historical תקנות described by רב אשי about shifting the obligation between ציבור and יורשים.
- Today's שיעור states that the כהן גדול brings a מנחת חביתין every day, with half brought in the morning and half in the afternoon. The משנה teaches that לישתן, עריכתן, and אפייתן are done בפנים in the עזרה because once placed into כלי שרת they cannot leave without becoming פסול יוצא. The text states that because they become קודש in the כלי שרת there is a concern of לינה, so preparation before שבת risks פסול overnight, and this leads to the allowance that they could be done on שבת.
- The גמרא asks מנא הני מילי for doing this on שבת because identifying practical problems does not itself permit חילול שבת, and the קרן אורה says a deeper reading is that solutions might exist to avoid פסול even before שבת. Rav Huna derives permission from תופיני מנחת פתים תפיננה because baking them before שבת would cause them to spoil and not be fresh. Rav Yosef challenges that they could be preserved by placing them in vegetables, so דבי רב ישמעאל derives from תעשה that the עבודה is allowed אפילו בשבת and also teaches אפילו בטומאה, and Tosafos says when both לימודים are equally acceptable from the פסוק, both are learned. Abaye compares חביתין to מנחת נסכים of the daily עולת תמיד, since what is brought daily is brought even on שבת, and Rava derives from המחבת בשמן תעשה that it must be made in a כלי שרת, removing the option of avoiding the כלי שרת to avoid לינה. The מקדש דוד asks why not rely on אין לינה בראש המזבח and answers that this applies only when the item is supposed to be on the מזבח then, but חביתין prepared for tomorrow is not supposed to be there yet.
- The ברייתא derives from המחבת בשמן that extra שמן is added, then asks ובכמה and compares שמן here to שמן in מנחת נסכים which has שלשה לוגין לעשרון. The ברייתא considers instead comparing to מנחת נדבה where ויצק עליה שמן yields לוג אחד, and it weighs similarity by דנין תש״ט מתש״ט, using תדיר, דוחה שבת, and דוחה טומאה to favor מנחת נסכים, while also considering דנין יגא מיגא, using יחיד, בגלל עצמה, and לבונה to favor מנחת נדבה. The text notes that this sugya treats חביתין as a קרבן יחיד, the אור שמח says it is a מחלוקת whether it is יחיד or ציבור, and others say it is called יחיד because the כהן pays yet it is brought on behalf of the ציבור. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה derives from סולת מנחת תמיד that it is called תמיד like מנחת תמידים and therefore uses ג׳ לוגין לעשרון, and Tosafos explains that בשמן teaches the need for extra oil while the comparison teaches how much. רבי שמעון derives oil amounts by comparing increased שמן to מנחת כבשים to yield ג׳ לוגין לעשרון, considers comparing to מנחת פרים ואילים to yield ב׳ לוגין לעשרון, and the גמרא prefers learning a one-עשרון מנחה from another one-עשרון מנחה.
- The גמרא asks how the ברייתא’s opening claim that בשמן teaches להוסיף שמן fits with a teaching that compares שמן to מנחת נדבה. Abaye says the view that בשמן teaches adding oil is רבי שמעון, and he frames the continuation as רבי ישמעאל challenging how רבי שמעון knows שמן means extra rather than simply required oil, leading to reliance on מנחת תמיד. Rav Huna brei d’Rav Yehoshua says the entire ברייתא is רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה and explains that בשמן is needed because without it one might treat it like מנחת חוטא with no oil, and then the sugya seeks the correct amount through comparisons until it finds the pasuk of מנחת תמיד. The רשב״א asks why one would even think חביתין lacks oil since only מנחת חוטא is excluded to avoid a מהודר offering, and he answers that this reasoning is specifically Rabbi Shimon’s; under רבי ישמעאל the question is legitimate. The מצפה איתן adds that יחזקאל calls the חביתין a חטאת, strengthening the possibility of treating it like a sin-offering style מנחה without oil. Rava says the entire ברייתא can be רבי שמעון and explains that without בשמן one would already know oil is required from its similarity to מנחת מחבת, so בשמן teaches extra oil and the sugya’s comparisons then determine the measure.
- The משנה teaches that if the כהן גדול dies and no replacement is appointed, there is a dispute: רבי שמעון says the ציבור pays, while רבי יהודה says the יורשין pay, and the offering is brought whole and then divided. The תוספות יום טוב says the יורשין pay only from money left by the father, while מנחת חינוך says they must pay even if no money was left and that heirs such as daughters or brothers can be obligated; the חזון איש limits the obligation to a son with potential to be כהן גדול. A ברייתא derives the יורשין obligation from והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה and רבי יהודה derives that it is offered whole from אותה כולה תוקטר ולא חציה, while רבי שמעון derives from חוק עולם משל עולם that it comes from the ציבור and from כליל תקטר that it is entirely burned. The text records the question that יורשים are אוננים and presents answers that the offering may be after burial or that an אונן can send a קרבן, especially when personally obligated, and it brings a מדרש about the עקידה stating אברהם acted “וככהן גדול” so that even if he became an אונן he could still perform the עבודה.
- The גמרא asks whether כהן המשיח is needed for the יורשין rule since another ברייתא uses it to teach that אהרן brings a daily חביתין while בניו, identified as כהנים הדיוטות, bring a חביתין only on the day they begin עבודה. The g’mara concludes that the extra phrase מבניו yields שמע מינה תרתי, teaching both the heir-replacement rule and the initiation-offering rule. The g’mara explains that רבי יהודה uses אותו to teach that a new כהן גדול appointed mid-day does not bring only a half from his own funds and does not use the previous כהן’s leftover half, while the גמרא says those are learned from ומחציתה and adds that רבי שמעון ו׳ לא דריש. רבי יהודה uses חק עולם to teach חוקה לעולם תהא, and he uses כליל תקטר for a גזירה שוה linking the all-burnt rule and the לא תאכל prohibition between מנחת חביתין and any מנחת כהן. The נודע ביהודה rules that even when there is no שמן המשחה and the כהן גדול is only מרובה בגדים, he still brings the daily חביתין.
- The g’mara challenges whether רבי שמעון’s “משל ציבור” is truly דאורייתא by citing משנה שקלים פרק ז משנה ו where Rabbi Shimon says one of seven בית דין enactments is that when a כהן גדול dies and no replacement is appointed, שתי מנחותיו קרבות משל ציבור. The same משנה gives parallel cases where an עובד כוכבים who sends an עולה from overseas pays for נסכים if he sent them and otherwise the ציבור pays, and where a גר who dies leaving זבחים has נסכים offered from his designated funds and otherwise from ציבור funds, with Tosafos and later commentators explaining details about מדינת הים, טומאה concerns, and hefker. Rav Ashi says שתי תקנות הוו: initially it was מדאורייתא from ציבור, then in בית המקדש שני when כהונה גדולה was purchased and כהנים did not last long, the ציבור could not sustain the cost so they transferred payment to יורשים via הפקר בית דין הפקר. Rav Ashi states that when the יורשים became negligent and refused to pay, they returned to the דאורייתא practice and funded it again from the ציבור until a new כהן גדול was appointed.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions