Menachos 51
Summary
- English framing opens the learning of עוז במנחות דף נ\"א ע\"א at רבא אמר, with sponsorship לעילוי נשמת מרת מרים טויבא בת יעקב משה הורניש נשמה should have an עליה, and it establishes that מנחת חביתין of the כהן גדול is baked on שבת because placing it in a כלי שרת would otherwise create פסלה בלינה. Hebrew sources in a ברייתא derive both that the offering requires a כלי and that it uses an increased or defined measure of שמן, then weigh competing comparisons that yield either ג' לוגין, לוג אחד, or ב' לוגין per עשרון until the conclusion aligns it with מנחת תמידין. Abaye, Rav Huna brei d’Rav Yehoshua, and Rava each resolve internal tension in the ברייתא by assigning its parts to different תנאים or by re-reading its argumentative flow. The next משנה and ensuing ברייתות set a מחלוקת between רבי שמעון and רבי יהודה over who funds the מנחה when a כהן גדול dies without replacement and whether it is brought whole, and the גמרא tests דרשות from אותה, חק עולם, and כליל תקטר including a כליל כליל גזירה שוה. A later challenge from שקלים labels the public-funding rule as תנאי בית דין, and Abaye and Rav Ashi answer with “שתי תקנות הוו” models that describe shifts between דאורייתא baselines and rabbinic adjustments, including a parallel case about מעילה in אפר פרה.
- English explanation states that the פסוק’s phrase על מחבת teaches that מנחת חביתין is טעונה כלי שרת, and it says that baking it before שבת would make it פסול בלינה because קדושה through a כלי שרת triggers overnight disqualification. A supporting ברייתא reads על מחבת as מלמד שטעונה כלי and functions as a ראיה for רבא’s claim that the מנחה cannot be prepared on ערב שבת if it will sit to שבת.
- Hebrew formulations in the ברייתא derive בשמן as להוסיף לה שמן while initially stating ואיני יודע כמה and building alternate comparisons. A first comparison links שמן in מנחת חביתין to שמן in מנחת נסכים or במנחת כבשים and yields מה להלן שלשה לוגין לעשרון, אף כאן שלשה לוגין לעשרון, while an alternate comparison links it to מנחת נדבה and yields מה להלן לוג אחד, אף כאן לוג אחד. The text then frames competing similarity rules using the proper גרסא דנין תש\"ט מתש\"ט based on תדיר דוחה שבת דוחה טומאה versus a competing axis דנין יג\"ל מיג\"ל based on יחיד בגלל עצמה ולבונה, leaving an unresolved direction until named תנאים rule.
- רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא derives from סולת מנחה תמיד that מנחת חביתין is כמנחת תמידין and fixes it at ג' לוגין לעשרון. רבי שמעון argues from parallel “ריבה … שמן” language, first matching to מנחת כבשים to reach ג' לוגין לעשרון, then proposing an alternate match to מנחת פר ואיל to reach ב' לוגין לעשרון. The ברייתא rejects the פר ואיל route by stating דנין מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה עשרון and not from a מנחה הבאה ב' וג' עשרונין, and it concludes the requirement is three לוגין of oil.
- Abaye assigns the opening בשמן להוסיף to רבי שמעון and the comparative דין that could yield less oil to רבי ישמעאל, removing contradiction by splitting authorship. Rav Huna בריה דרב יהושע reads the entire initial stretch as רבי ישמעאל, where בשמן means “extra oil” because oil is already implied by על מחבת, yet he also entertains that בשמן could be to establish oil against a מנחת חוטא possibility, then concedes that the attempted logical derivation fails and therefore needs סולת מנחת תמיד. Rava reads the ברייתא as essentially רבי שמעון, where בשמן is necessary because the attempted דין does not settle, with רבי ישמעאל appearing as an insertion for his source, and the flow returns to רבי שמעון’s comparison debates and the final עשרון-to-עשרון alignment.
- The משנה rules that if the כהן גדול dies and no כהן אחר is appointed תחתיו, the question becomes משל מי הייתה קריבה, and it records a מחלוקת where רבי שמעון says משל ציבור and רבי יהודה says משל יורשין. The משנה adds that שלימה הייתה קריבה, describing it as brought whole rather than as two daily halves.
- A ברייתא states כהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו מנחתו קריבה משל יורשים and derives it from והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, reading מבניו as obligating heirs, and it uses אותה to teach כולה ולא חציה according to רבי יהודה as presented. רבי שמעון derives public funding from חק עולם as משל עולם and derives total burning from כליל תקטר as שתהא כולה בהקטרה. The גמרא challenges רבי יהודה’s use of והכהן המשיח by citing a separate דרשה from זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו, which distinguishes אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן and interprets בניו as כהנים הדיוטות, and it resolves by saying the extra מם in מבניו teaches two laws. The גמרא asks what רבי שמעון does with אותה and answers that it teaches that a replacement כהן גדול cannot bring חצי עשרון מביתו nor use חצי עשרון של ראשון, and it explains he needs אותה because וו לא דרש from ומחציתה. The גמרא asks what רבי יהודה does with חק עולם and reads it as חוקה לעולם תהא, and it explains כליל תקטר via a כליל כליל גזירה שוה that transfers both כליל הקטרה and a לא תעשה on אכילה between מנחת כהן גדול and מנחת כהן הדיוט.
- The text cites a משנה in מסכת שקלים where רבי שמעון says שבעה דברים התקינו בית דין and includes the rule that if a עובד כוכבים sends עולתו ממדינת הים without נסכים then נסכיהם come משל ציבור, and similarly that a גר שמת leaving זבחים without funded נסכים triggers נסכים משל ציבור. The same list states ותנאי בית דין הוא that כהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו שתהא מנחתו קריבה משל ציבור, which challenges the earlier framing of רבי שמעון’s verse-based derivation as דאורייתא. Abaye answers that שתי תקנות הוו, stating that the baseline is דאורייתא משל ציבור, then a later תקנה shifts collection to היורשין because קופת הלשכה becomes strained, and then a further reversal restores the דאורייתא public funding when heirs are פושע and fail to pay.
- A further item is cited as ועל פרה שלא יהיו מועלין באפרה, and the גמרא objects that exemption from מעילה in ashes is דאורייתא because חטאת היא teaches מועלין בה while היא limits it to בה מועלין באפרה אין מועלין. Rav Ashi answers that שתי תקנות הוו, stating that the דאורייתא baseline exempts the ashes, then חכמים impose a גזירה of מעילה because people מזלזלי and use the ashes for wounds, and then they return to the דאורייתא exemption when people withdraw from it due to ספק הזאה. The session ends with an intention to continue to another מחלוקת between רבי שמעון and רבי יהודה about private versus ציבור funding.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions