Menachos 53 - Cycle 14
Summary
- Today's *shiur* learns מסכת מנחות דף נג beginning on דף נב עמוד ב at the משנה that all *korban minchah* offerings are *matzah* and become פסול if they become *chametz*, and it explains that some water must be added so there is a real need for guarding against leavening. The משנה distinguishes the permitted *chametz* loaves of the *todah* and presents a מחלוקת between רבי מאיר and רבי יהודה about how to create the necessary *se’or* while keeping the measure of an עשרון exact, with the חכמים rejecting רבי יהודה’s method as likely to produce חסירה or יתירה. The גמרא derives that *matzah* is לעכב from the phrase מצה תהיה, derives that מנחות are made in conditions where they could become *chametz* and therefore require שמירה, and then moves into an אגדה about yichus, the primacy of תורה over lineage, and a סדרה of דרשות on “אדיר,” “ידיד,” “טוב,” and “זה,” along with the dialogue of Hashem and אברהם at the חורבן and the comparison of ישראל to a זית. The later גמרא returns to the technical issue of חסירה או יתירה by defining thick versus loose *se’or* dough, explains that the measuring follows the original amounts, and rejects an alternative fix because of a גזירה that people might bring *se’or* from outside.
- Today's learning begins with the משנה that כל המנחות באות מצה and that if a *minchah* becomes *chametz* it becomes פסול, and it notes that since the ingredients are flour and oil, the oil is מי פירות and is not מחמיץ. The *shiur* explains that some water was added, because otherwise there would be no question how a *minchah* could become *chametz*, and therefore the עבודה requires ensuring it does not leaven.
- The משנה states חוץ מחמץ שבתודה and explains that the תורה requires forty loaves with the תודה, with ten being *chametz* as the פסוק says חלות לחם חמץ יקריב קרבנו. Rabbi Meir says השאור בודל לה מתוכה by taking some flour from the original עשרון, kneading it with water to form *se’or*, and using it to leaven the rest so the total remains an עשרון. Rabbi Yehudah rejects this as אף היא אינה מן המובחר and says to bring external *se’or*, place it into the measuring vessel, and then fill the vessel with the remaining flour to complete the עשרון. The חכמים respond אף היא הייתה חסרה יתירה because watery *se’or* takes up volume and yields less flour than an עשרון, while dense *se’or* yields too much flour, and the *shiur* attributes this objection to רבי מאיר as explained by תוספות.
- Rav Perida asks Rav Ami for the מקור that all מנחות are *matzah*, and the גמרא answers from the פסוק וזאת תורת המנחה… מצות תאכל. Rav Perida clarifies that he asks not about a מצוה but about לעכב, and Rav Ami answers that it is לעכב, citing לא תאפה חמץ. Rav Chisda challenges that אולי לא תאפה חמץ allows *se’or*, and the גמרא analyzes שיאור using the מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה in פסחים about when dough becomes שיאור and when it becomes *chametz*, concluding that the only viable framing would be דרבי יהודה לרבי יהודה. Rav Nachman bar Yitzchak challenges that אולי לא תאפה חמץ means חלוט, and the גמרא distinguishes whether a מנחה is explicitly described as רבוכה or not and entertains whether רבוכה is a מצוה versus an option. Ravina challenges that אולי לא תאפה חמץ only makes the person עובר על לאו while the קרבן remains כשר, and the *shiur* connects this to the debate in תמורה whether אי עבד מהני or אי עבד לא מהני, bringing explanations from the פרי חדש, תורת ישראל, חיי אדם, and שער המלך about when invalidity applies in קדשים and when an איסור disqualifies. The גמרא concludes from a ברייתא that מצה תהיה teaches that it is חובה and therefore לעכב.
- Rav Perida asks Rav Ami for the source that all מנחות are made בפושרין so they can become *chametz* and therefore require guarding, and the *shiur* cites the חזון איש that a דין of ושמרתם implies a real possibility of leavening. Rav Ami answers that the proof is in the minchah itself from מצה תהיה, meaning that it must be made in a way that requires prevention of חמוץ. The גמרא objects that this phrase was already used to teach לעכב and answers that if that were the only point it should have said מצה היא, and the word תהיה teaches two laws.
- The גמרא reports that רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס, tenth generation to רבי אלעזר בן עזריה who is tenth to עזרא הסופר, comes to learn from Rav Perida and does not enter until given permission. Rav Perida questions why so much is said about lineage and states that if he is a תלמיד חכם it is good even without ייחוס, if he has both תורה and ייחוס it is good, and if he has only ייחוס without תורה then אש תכליה. The *shiur* brings רבי מאיר שפירא מלובלין that Rav Perida respects ייחוס but treats it as a claim when not lived up to, and that he prioritizes בר אוריין before בר אבוון, and it explains אש תכלה via the דין of ובת איש כהן… באש תשרף because higher lineage carries higher responsibility. The מהרש״א offers a different גרסא as אמא תכלנו, and the צאן קדשים explains אש תכלה through the statement that תלמידי חכמים are not affected by the fire of גיהנום, while one without תורה is.
- Rav Perida sees that the תלמיד is not calm and opens with a דבר אגדתא, described as the practice before a שיעור as explained by the מהר״ל. The דרשה reads אמרת לה' אלקי אתה טובתי בל עליך as כנסת ישראל asking Hashem for credit for publicizing Him, and Hashem responding that the credit goes to אברהם יצחק ויעקב who first made Him known, described by לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. The *shiur* cites בינה לעיתים that the אבות publicized Hashem even before experiencing His miracles, unlike כלל ישראל who did so after benefiting.
- The *shiur* brings a discussion in חשוקי חמד about a רב or *maggid shiur* who offers to teach without pay, quoting Rav Shach in the name of the חזון איש that payment increases הציבור respect for the rav. The text contrasts this with מה אני בחינם אף אתם בחינם, and it quotes שולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ו סעיף ה that salary is permitted when the teacher lacks other פרנסה and even when it is שכר בטלה. The חשוקי חמד concludes that לכתחילה a rav may take salary because it benefits the ציבור by strengthening their support and respect.
- When Rav Ezra hears the word אדיר he gives a דרשה: יבוא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים, identifying אדיר as Hashem from אדיר במרום השם, the אדירים as ישראל from ואדירי כל חפצי בם, the אדירים as מצרים from צללו כעופרת במים אדירים, and the אדירים as the waters from מקולות מים רבים אדירים משברי ים. The text ties this to recognition of Hashem’s חסדים at ים סוף.
- The *shiur* notes varying customs for adding אדיר אדירנו in קדושה of מוסף, citing the פרדס לרש"י via חשוקי חמד that it is said only on ראש השנה and יום כיפור because it is a phrase of מלאכים and those days compare ישראל to מלאכים. The מחזור ויטרי is cited for saying it on every שבת and יום טוב, and another view limits it to ימים נוראים and ימים טובים, with a reason given that some avoid it on שבת and יום טוב because it speaks about משיח who will not come then. The *shiur* frames the practice as tied to times of closeness to הקדוש ברוך הוא and recognition of His greatness.
- A דרשה continues with יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפר בו ידידים, identifying ידיד as שלמה from ידידיה, בן ידיד as אברהם from מה לידידי בביתי, ידיד as בית המקדש from מה ידידות משכנותיך, and ידיד as Hashem from אשירה נא לידידי. The חלקו של ידיד is בנימין from לבנימין אמר ידיד השם ישכון לבטח, and the ידידים who gain כפרה are ישראל from נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה.
- The text gives another chain: יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, identifying טוב as משה from ותרא אותו כי טוב הוא, טוב as תורה from כי לקח טוב נתתי לכם, טוב as Hashem from טוב השם לכל, and the טובים as ישראל from הטיבה השם לטובים. The text then gives יבוא זה ויקבל זאת מזה לעם זו, identifying זה as משה from זה משה האיש, זאת as תורה from וזאת התורה אשר שם משה, זה as Hashem from זה קלי ואנוהו, and עם זו as ישראל from עם זו קנית.
- Rabbi Yitzchak explains מה לידידי בביתי as occurring at the חורבן when Hashem finds אברהם standing in the בית המקדש, and אברהם says he comes on behalf of his children. Hashem says the children sinned, and אברהם asks whether it was בשגגה, whether only a minority sinned, and whether ברית מילה should protect them, and Hashem responds that the sins were במזיד, that the רבים were involved, and that they removed ברית מילה, with no expectation of תשובה as implied by כי רעתכי אז תעלוזי. Avraham cries and fears there is no תקנה, and a בת קול answers with זית רענן יפה פרי תואר קרא השם שמך, explaining that just as an olive’s outcome comes at the end, so too ישראל will have a good end. The *shiur* cites a מדרש that places this on תשעה באב and brings the פני מנחם that Hashem tells אברהם that he chose גלות for his children, with an explanation that אברהם wished to accompany them in גלות to help them survive.
- The *shiur* draws from the passage that ברית מילה is a powerful זכות and brings a חשוקי חמד question about a rav choosing between being מסדר קידושין or being a סנדק. The text argues that מסדר קידושין is a הכשר מצוה because the חתן should ideally make the ברכה and the rav’s role exists כדי שלא לבייש מי שאינו יכול, while סנדקut relates to the core מצוה of ברית. The conclusion presented is that one should prefer being a סנדק.
- The גמרא continues with לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו, and one reading attributes ישראל’s suffering to the words of the מרגלים and their statement לא נוכל לעלות… כי חזק הוא ממנו, read as ממנו meaning “stronger than Him,” כביכול. The גמרא challenges that the verse should have said לקול מילה, and instead explains that Hashem tells אברהם “I heard your voice” and therefore has רחמים. Hashem says He had decreed servitude under four kingdoms, with a formulation that each exile would be as long as all four combined, and then changes it so each גלות is only its own measure, and an alternate version changes the decree from sequential suffering to בבת אחת, described in the *shiur* as dispersion where different communities experience different exilic conditions simultaneously.
- Rabbi Yehoshua ben Levi explains that ישראל are like a זית because its leaves do not fall in summer or winter, and therefore ישראל have no בטילה עולמית in this world or the next. Rabbi Yochanan explains that olive oil comes only through crushing, and likewise ישראל return to the good only through ייסורים. The *shiur* ties this to כופין אותו עד שיאמר רוצה אני and the Rambam’s view that a Jew truly wants to do what is right, and it cites Rav Yechezkel Levenstein that ייסורים remove גאוה which underlies many עבירות.
- The גמרא returns to the משנה’s critique of רבי יהודה by explaining חסירה or יתירה through רב חסדא: thick *se’or* dough yields יתירה relative to the עשרון measure, while loose dough yields חסירה. The גמרא asks why measuring does not solve it if the *se’or* is placed into the measuring vessel, and רבה ורב יוסף answer that the evaluation follows how much existed originally rather than the current volume. The גמרא asks why not take a bit of *solet*, let it leaven and bake it, then return it to the batch, and it answers with a גזירה דילמא אתו לאתויי מעלמא that people might come to bring *se’or* from outside.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions