Menachos 53
Summary
- Shiur on *shalom* to all, מנחות דף נג begins on נב עמוד ב at the start of a new פרק and is sponsored לעילוי נשמת Mars מרים שרה בת יעקב משה, with the blessing that her נשמה should have an עליה. The משנה states that all קרבנות מנחה come as מצה and may not be חמץ, except for the חמץ loaves of the קרבן תודה and the שתי הלחם of שבועות, and the סוגיא explores how the exceptions are made חמץ through *se’or*. The גמרא seeks sources that מצה is not only a מצוה but also לעכב, derives both עיכוב and the requirement to guard the dough from “מצה תהיה,” and then shifts into a series of דרשות about “אדיר,” “ידיד,” “טוב,” and “זאת,” followed by an aggadic exchange between הקדוש ברוך הוא and אברהם at the חורבן and teachings that ישראל are compared to a זית. The discussion returns to the משנה to explain the חכמים’ claim that רבי יהודה’s method creates a measure that is חסירה או יתירה, and it rejects an apparent fix because of a גזירה that one might come to bring *se’or* from elsewhere.
- Shiur begins with “שלום to all” and sets the location as מנחות דף נג, starting on נב עמוד ב near the bottom at the beginning of the brand new פרק. Today’s דף is sponsored לעילוי נשמת Mars מרים שרה בת יעקב משה, with the tefillah that her נשמה should have an עליה.
- The משנה states, כל המנחות באות מצה, meaning all קרבנות מנחה must be made as מצה and are not allowed to be חמץ. The משנה excludes חמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ, explaining that the קרבן תודה comes with 40 לחמים in four types, with 30 as מצה and 10 as חמץ, and that the שתי הלחם of שבועות are also חמץ. The text explains that חמץ loaves are produced by adding *se’or*, a sourdough yeast starter that causes the dough to rise.
- Rabbi Meir says השאור בודל להן מתוכן ומחמצן, meaning the *se’or* is taken from the flour of the מנחה itself by removing some flour, kneading it with water, and returning it so it can leaven the dough. Rabbi Yehuda says אף היא אינה מן המובחר and instead brings *se’or* from elsewhere, places it into the measure, and then fills the measure, and the גמרא later clarifies what this means. Chachamim respond that אף היא היתה חסרה או יתירה, that this approach will result in a measure that is either lacking or excessive.
- Rav Preida asks Rav Ami for the source that all מנחות come as מצה, and Rav Ami answers that those with explicit pesukim state it directly, while the others are included by “זאת תורת המנחה” and “מצות תאכל.” Rav Preida replies that he is not asking about the מצוה but about לעכב, and Rav Ami answers from “לא תאפה חמץ” as establishing that it must be מצה and otherwise is פסול. Rav Chisda challenges that “לא תאפה חמץ” could imply allowance of סיאור, and the גמרא analyzes the definitions of סיאור across רבי מאיר and רבי יהודה and concludes the challenge targets סיאור as defined by רבי יהודה within רבי יהודה. Rav Nachman bar Yitzchak challenges that the verse could allow חלוט, defined as רבוכה, and the גמרא rejects it by distinguishing a מנחה where רבוכה is written from cases where it is not written, while still raising the possibility that unstated cases might be optional. Ravina challenges that “לא תאפה חמץ” might only establish a לאו on the person without rendering the מנחה פסול.
- The גמרא brings a ברייתא that teaches “מצה, יכול מצוה, תלמוד לומר תהיה,” and explains that the word תהיה sets it as a חובה that is לעכב. Rav Asi asks how to know that all מנחות kneaded with warm water must be guarded from becoming חמץ and suggests learning from פסח via “ושמרתם את המצות,” but Rav Ami answers that in מנחה itself it says “מצה תהיה,” and “החייה” implies vigilant guarding to prevent חימוץ. The גמרא asks that תהיה was already used for עיכוב and answers that if it were only for עיכוב the verse could have said “מצה היא,” so “תהיה” teaches both עיכוב and guarding.
- The רבנן tell Rav Preida that רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס, tenth generation from רבי אלעזר בן עזריה and tenth generation from עזרא הסופר, is standing at the door. Rav Preida questions the lengthy lineage and says that if he is learned it is fitting, if he is learned and of ancestry it is fitting, and if he is only of ancestry without learning then אשא תכליה. They tell him that he is learned, and Rav Preida invites him in, sees that his דעת is unsettled, and begins a דרשה to settle him.
- Rav Preida explains “אמרת להשם… אדני אתה טובתי בל עליך” as a conversation where כנסת ישראל asks הקדוש ברוך הוא to “החזיק לי טובה” for making Him known in the world. הקדוש ברוך הוא replies “טובתי בל עליך” and says He holds gratitude only to אברהם יצחק ויעקב who first made Him known, supported by “לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם,” with “קדושים” understood as the Avos.
- After hearing Rav Preida use “אדיר,” רבי עזרא offers “יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים.” He identifies “אדיר” as הקדוש ברוך הוא from “אדיר במרום השם,” “אדירים” as ישראל from “ואדירי כל חפצי בם,” “מאדירים” as מצרים from “צללו כעופרת במים אדירים,” and “באדירים” as מים from “מקולות מים רבים אדירים משברי ים.”
- Rabbi Ezra teaches “יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים.” He defines “ידיד” as שלמה המלך from “ויקרא שמו ידידיה,” “בן ידיד” as אברהם from “מה לידידי בביתי,” “ידיד” to be built as בית המקדש from “מה ידידות משכנותיך,” “לידיד” as הקדוש ברוך הוא from “אשירה נא לידידי,” “בחלקו של ידיד” as בנימין from “לבנימין אמר ידיד השם,” and “ידידים” who gain כפרה as ישראל from “נתתי את ידידות נפשי בכף.”
- The text presents “יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים for טובים,” defining “טוב” as משה from “ותרא אותו כי טוב הוא,” “טוב” received as תורה from “כי לקח טוב נתתי לכם,” “מטוב” as הקדוש ברוך הוא from “טוב השם לכל,” and “לטובים” as ישראל from “היטיבה השם לטובים.” Rav Pappa adds “יבוא זה ויקבל זאת מזה לעם זו,” defining “זה” as משה from “כי זה משה האיש,” “זאת” as התורה from “וזאת התורה אשר שם משה,” “מזה” as הקדוש ברוך הוא from “זה אלי ואנוהו,” and “לעם זו” as ישראל from “עם זו קנית.”
- Rav Yitzchak says that at the destruction of the בית המקדש הקדוש ברוך הוא finds אברהם standing in the בית המקדש and asks “מה לידידי בביתי,” and אברהם answers that he came because of his children. הקדוש ברוך הוא says “בניך חטאו וגלו,” and a sequence follows where אברהם asks if it was בשוגג, if only a minority sinned, whether ברית מילה should be remembered, and whether waiting would have led to תשובה, while הקדוש ברוך הוא answers each point with phrases from the same passage: “עשותה המזימתה,” “הרבים,” “ובשר קודש יעברו מעליך,” and “כי רעתכי אז תעלוזי.” אברהם cries and fears there is no תקנה, and a בת קול answers with “זית רענן יפה פרי תואר קרא השם שמך,” interpreting that just as an olive bears fruit only at the end, so ישראל’s אחרית is at their end and everything comes out good.
- Rav Chinana bar Pappa interprets “לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו” as meaning that because of the words of the מרגלים, the אהובים of ישראל were burned, and he cites that the מרגלים said “כי חזק הוא ממנו” with “אל תקרי ממנו אלא ממנו,” implying כביכול that even the בעל הבית cannot remove His כלים from there. Rav Chiya bar Chinana challenges that it should have said “לקול מילה,” and instead explains “המולה” as “חמלה,” where הקדוש ברוך הוא tells אברהם that He heard his voice and had mercy by adjusting the enslavement of the four מלכויות, either so each gets only its allotted portion or that what was to be sequential becomes simultaneous.
- Rabbi Yehoshua ben Levi says ישראל are compared to a זית because its leaves do not fall in summer or winter, and so ישראל have no ביטול, not in this world and not in the next. Rabbi Yochanan says ישראל are compared to a זית because oil emerges only through crushing, and so ישראל return fully to the good only through *yissurin*.
- The גמרא asks what “חסירה או יתירה” means and Rav Chisda explains that if the *se’or* dough is עבה, it is dense and contains more flour, so the final measure becomes יתירה מעשירון, while if it is רכה and watery it yields חסירה because it contains less flour for its volume. The גמרא asks why this matters if one fills the כלי to an עשירון, and Rav Yosef in the name of Abaye answers that the assessment is by the flour amount as it was before water was added. The גמרא suggests taking an עשירון, removing a bit, leavening it outside, and returning it, and it answers that this is prohibited because of a גזירה דילמא אתי לאתויי מעלמא. The shiur ends with the plan to continue tomorrow about being מחמץ the dough.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions