Menachos Daf 53 - Source that Menachos Must be Matzah
Summary
- The שיעור opens with sponsorships by Dr. David Lander לעילוי נשמת גולדה בת שמחה עליה השלום הנשמה שתהיה לה עליה, by Rosie and Mark Friedman in memory of Rabbi Morris Friedman הרב שמואל משה בן יחיאל דוב הכהן whose 21st יארצייט was yesterday הנשמה שתהיה לו עליה, and by Gordon Weingarten לזכר נשמת אברהם בן אשר פנחס עליו השלום הנשמה שתהיה לו עליה. The גמרא clarifies the requirement that מנחות be מצה by distinguishing between the איסור of חמץ and the separate demand of מצה even in cases like חלוט and סיאור, challenges רבי אמי’s initial proof with three קשיות, and then establishes a brייתא source that “תהיה” makes מצה an עיכוב. The sugya then derives a דין of שמירה for מנחות from “מצה תהיה,” transitions into stories about רבי פרידא and רבי עזרא, and develops a series of אגדתא where single words in פסוקים (אדיר, ידיד, טוב, זה/זאת/זו) are shown to apply to multiple referents. The גמרא finally דרשנס “מה לידידי בביתי” as a dialogue between אברהם אבינו and הקדוש ברוך הוא about חורבן and גלות, explains “זית רענן יפה,” and compares ישראל to a זית both for endurance and for תשובה emerging through יסורין.
- Dr. David Lander sponsors the שיעור in honor of his wife and children and לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום הנשמה שתהיה לה עליה. Rosie and Mark Friedman sponsor in memory of Mark's father Rabbi Morris Friedman הרב שמואל משה בן יחיאל דוב הכהן whose 21st יארצייט was yesterday הנשמה שתהיה לו עליה. Gordon Weingarten sponsors לזכר נשמת his father אברהם בן אשר פנחס עליו השלום הנשמה שתהיה לו עליה, and thanks are given to all sponsors.
- The sugya begins with the rule that all מנחות except the two exceptions must be מצה and seeks the מקור for the prohibition of being מחמיץ a מנחה. רבי פרידא asks רבי אמי, “מנין לכל מנחות שאין באות מצה,” and the שיעור notes that a משנה explicitly derives the חמץ prohibition from “כל המנחה אשר תקריבו להשם לא תעשה חמץ,” with “כל” including all מנחות. Tosafos בשם רבינו תם explains that the question is not about the איסור חמץ but about requiring דווקא מצה rather than dough that is neither חמץ nor מצה, such as cooked or boiled dough. Tosafos challenges רבינו תם and presents that the question may be כפשוטו and that רבי אמי responds with straightforward פסוקים rather than the more involved לימוד of the משנה.
- Rabbi Ami answers that where the Torah states מצה explicitly, it is explicit, and where it does not, “וזאת תורת המנחה” serves as a catch-all so that “והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל” applies to other מנחות as well. רבי פרידא replies that he knows it is a מצוה, and he asks whether it is לעכב, meaning whether failure to be מצה פסולifies the מנחה בדיעבד. רבי אמי claims it is לעכב because the Torah says “לא תאפה חמץ אלא מצה,” and “ששנה עליו הכתוב לעכב” makes it מעכב in קדשים.
- Rav Chisda challenges that maybe “לא תאפה חמץ” allows סיאור, an intermediate stage, and the גמרא tests which definition of סיאור is meant through the מחלוקת of רבי מאיר and רבי יהודה. The analysis concludes that only רבי יהודה’s own סיאור could be non-חמץ enough to fit the challenge, undermining רבי אמי’s claim that “לא תאפה חמץ” proves strict מצה גמורה as an עיכוב. Rav Nachman bar Yitzchak challenges that maybe the פסוק allows חלוט, identified as רבוכה, and the גמרא refines the suggestion into a possibility that where רבוכה is not required one might choose רבוכה or מצה. Ravina challenges that “לא תאפה חמץ” may only place the גברא in a לאו without פסולifying the korban.
- The sugya then seeks a new source and brings a ברייתא on מנחת מחבת: “מצה תהיה,” where “מצה” might have been only a מצוה, but “תהיה” makes it a חובה, establishing that lack of מצה פסולifies even cases that are not full חמץ, such as חלוט or סיאור.
- Rabbi פרידא asks רבי אמי how it is known that all מנחות are kneaded in פושרים and then guarded so they do not become חמץ, framing the issue as a דין of שמירה analogous to “ושמרתם את המצות” of פסח. רבי אמי answers that the דין is derived internally from the מנחות parsha itself because it says “מצה תהיה,” which is expounded as if it said “החייה,” requiring guarding the dough to keep it in a מצה state. The גמרא asks how “מצה תהיה” can be used when it was already used for עיכוב, and it answers that if the פסוק only meant עיכוב it would have said “מצה היא,” while “תהיה” indicates two דרשות, teaching both עיכוב and שמירה.
- The רבנן tell רבי פרידא that עזרא בר בריה דרבי אפטולוס, who is tenth generation from רבי אלעזר בן עזריה who is tenth generation from עזרא הסופר, stands at the gate and will not enter without permission. רבי פרידא challenges the emphasis on ייחוס and states that if he is a בן תורה he is worthy regardless of ancestry, if he is both a בן תורה and בעל ייחוס that is also fine, and if he is only בעל ייחוס without תורה then his ancestry becomes a liability and an expectation. The תלמידים answer that he is בר אוריין, and רבי פרידא invites him in.
- Seeing that his דעת is not clear, רבי פרידא opens with אגדתא on “אמרת לה’ אדוני אתה טובתי בל עליך,” explaining that כנסת ישראל asks הקדוש ברוך הוא to “החזק לי טובה שהודעתיך בעולם” by publicizing His אדנות, while הקדוש ברוך הוא answers “טובתי בל עליך” and attributes the initial publicizing to אברהם יצחק ויעקב, “לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם.” The teaching is linked to the statement in ברכות ז that no one called הקדוש ברוך הוא “אדון” until אברהם.
- Rabbi עזרא responds with דרשות built around single words that apply to multiple entities. He states “יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים,” defining *adir* as הקדוש ברוך הוא from “אדיר במרום ה’,” ישראל from “ואדירי כל חפצי בם,” מצרים from “צללו כעופרת במים אדירים,” and מים from “מקולות מים רבים אדירים משברי ים,” presenting the reading as דרוש rather than grammatical פשט.
- He then teaches “יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים,” identifying ידיד as שלמה from “ויקרא שמו ידידיה,” בן ידיד as אברהם from “מה לידידי בביתי,” ידיד as בית המקדש from “מה ידידות משכנותיך,” ידיד as הקדוש ברוך הוא from “אשירה נא לידידי,” ידיד as בנימין from “ידיד ה’ ישכון לבטח עליו,” and ידידים as ישראל from “נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה.” He teaches “יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים,” identifying טוב as משה from “ותרא אותו כי טוב הוא,” תורה from “כי לקח טוב נתתי לכם,” הקדוש ברוך הוא from “טוב ה’ לכל,” and ישראל from “היטיבה ה’ לטובים.” He teaches “יבוא זה ויקבל זאת מזה לעם זו,” identifying זה as משה from “כי זה משה האיש,” זאת as תורה from “וזאת התורה אשר שם משה,” זה as הקדוש ברוך הוא from “זה קלי ואנוהו,” and עם זו as ישראל from “עם זו קנית.”
- Rabbi Yitzchak explains that at the time of חורבן בית המקדש הקדוש ברוך הוא finds אברהם אבינו standing in the בית המקדש and says “מה לידידי בביתי,” while אברהם says he comes “על עסקי בני.” הקדוש ברוך הוא says the children sinned and were exiled, and אברהם attempts successive defenses: perhaps it was בשוגג, but the answer is “עשותה המזימתה” that it was במזיד; perhaps only a minority sinned, but the answer is “הרבים”; perhaps ברית מילה should protect them, but the answer is “ובשר קודש יעברו מעליך” that they neglected it; perhaps waiting would bring תשובה, but the answer is “כי רעתכי אז תעלוזי” that they intensify wrongdoing in times of joy. אברהם cries and asks if they have no תקנה, and a בת קול answers “זית רענן יפה פרי תואר קרא ה’ שמך,” comparing ישראל to an olive tree whose fruit comes only at the end so that ישראל’s אחרית comes בסופן.
- The פסוק continues “לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיה,” and רבי חנינא בר פפא ties it to the מרגלים, reading “כי חזק הוא ממנו” as *mimenu* meaning stronger than הקדוש ברוך הוא כביכול, but רבי חייא בר חנינא challenges the wording and offers a different explanation. Rabbi Chiya bar Chanina says הקדוש ברוך הוא tells אברהם “קולך שמעתי וחמלתי עליהם” and changes the decree of שיעבוד: He initially said they would be enslaved under four kingdoms with each lasting a full measure, and now each receives only its assigned portion, or alternatively that the four will occur simultaneously rather than sequentially.
- Rabbi Yehoshua ben Levi says ישראל are compared to a זית because just as an olive tree’s leaves do not fall either in summer or winter, so ישראל have no permanent ביטול neither in עולם הזה nor in עולם הבא. Rabbi Yochanan adds that ישראל are compared to a זית because just as oil emerges only through crushing, so ישראל return למוטב only through יסורין. The שיעור closes with the plan to continue the next day from that point.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions