Menachos 53 - NBTD
00:00 - Good Morning
00:11 - 52B
03:46 - 53A
17:38 - 53B
24:50 - Have a Wonderful Day!
Quiz - Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- A dedication is stated לעילוי נשמת אמי מורתי בת מרדכי, and the teaching opens with the rule that all מנחות come מצה, with the exceptions of the חמץ loaves of תודה and the שתי הלחם of שבועות that the פסוק says must be baked חמץ. A מחלוקת between רבי מאיר and רבי יהודה defines how the שאור is incorporated to create חמץ while still measuring an exact עשרון, and the sugya then asks how the Torah establishes both the requirement of מצה and that it is מעכב. The Gemara tests alternative readings of לא תאפה חמץ through categories like סיאור and חלוט/רבוכה and concludes that the word תהיה makes מצה obligatory and also implies active guarding of the dough. The narrative shifts to רבי פרידא and רבי עזרא’s ייחוס and to דרשות and riddling phrases about אדיר, ידיד, טוב, and זה, followed by agadic teachings about אברהם pleading after the חורבן, Israel compared to an olive, and the idea that Israel ultimately returns through mercy and through ייסורים.
- All מנחות are brought as מצה and cannot be חמץ, and the exceptions are חמץ שבטודה, where forty breads are brought and ten are חמץ, and ושתי הלחם of שבועות, where the פסוק says תאפינה חמץ. Two procedural options are posed for making the חמץ: measuring the flour first and then adding the leavening agent, or placing the leavening agent first and then filling the vessel with flour, which risks being חסרה יתירה because flour absorption changes the measure.
- רבי מאיר אומר השאור בודד להן מתוכן ומחמצן, meaning the measured flour is taken, a portion is made into a leavening component, and it is returned to ferment the batch. רבי יהודה says this is not מן המובחר because a newly made leaven is not strong enough, and he holds that one brings prepared שאור, places it into the measure, and then fills the measure with flour. The counterclaim is that this method produces חסרה יתירה because the mixture settles and makes the measure unreliable for an exact עשרון.
- רבי פרידא asks רבי אמי מניין לכל המנחות שהן באות מצה, and verses like סולת חלות מצות רקיקי מצות and מצות תאכל are treated as explicit. Rabbi Ami answers that the question is not about the מצווה itself but about לשנותו עליו לעכב, because in קדשים repetition or a special formulation establishes that a requirement is מעכב. The sugya’s endpoint is that the word תהיה establishes that the מצה requirement is a חובה that is מעכב.
- A challenge is raised that לא תאפה חמץ might mean only excluding סיאור, where סיאור is defined as partially leavened dough in process, distinct from שאור which is the leavening agent. Visual stages are described as הכסיף פניה, where the dough changes color from yellow to pale, and קרני חגבים, where cracks appear. According to ר' מאיר, eating הכסיף פניה incurs מלקות and eating קרני חגבים incurs כרת, while according to ר' יהודה neither stage yields punishment, with the earlier stage treated as מצה מעליא and the later treated as an undesirable state without מלקות. The Gemara narrows the interpretive possibilities and lands on the scenario where, even on ר' יהודה’s terms, סיאור becomes a distinct concept akin to חמץ נוקשה that could have been mistakenly permitted by a narrower reading of לא תאפה חמץ.
- רב נחמן בר יצחק suggests לא תאפה חמץ might instead require חלוט, also called רבוכה, like cooking in water as with a bagel, but the response is that where רבוכה is required the פסוק states מורבכת explicitly, and here it does not. רבינא suggests לא תאפה חמץ might create a לאו on the person baking while leaving the offering itself valid, meaning ובפסולא לא מיפסלא, and the sugya rejects this by returning to the need for a formulation that fixes the חובה. The conclusion is stated as מצה יכול מצוה תלמוד לומר תהיה הכתוב קבעה חובה.
- רבי פרידא asks how it is known that מנחות are kneaded בפושרים and are guarded שלא יחמיצו by constant handling so the dough does not become חמץ. A proposal learns guarding from פסח via ושמרתם את המצות, but רבי אמי answers that by the מנחה itself it says מצה תהיה. The teaching plays on the word by reading it as החייה, meaning one must keep it “alive” through continuous involvement, and the Gemara resolves the earlier use of תהיה for לעכב by explaining that if it only meant one idea the פסוק could have said מצה היא, and the choice of תהיה shows שמעת מינה תרתי.
- Rabbis report a visitor, רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס, described as עשירי לרבי אלעזר בן עזריה and that רבי אלעזר בן עזריה is עשירי לעזרא, emphasizing tremendous יחוס. The Gemara questions why such lineage is highlighted and states that if one is בר אוריין it is admirable, if one is both בר אוריין ובר אבהן it is also admirable, and if one is only בר אבהן and not בר אוריין אשא תוכליה. רבי פרידא invites him in after being told he is בר אוריין, notices he seems upset, and then introduces a דרשה on אמרת לה' אדני אתה and טובתי בל עליך with the framing that כנסת ישראל seeks credit for making Hashem known while the response assigns gratitude to אברהם יצחק ויעקב, expressed through לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם.
- The phrase יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים is decoded as אדיר referring to הקדוש ברוך הוא, אדירים referring to ישראל, מאדירים referring to מצרים, and באדירים referring to מים with supporting פסוקים including אדיר במרום ה' and צללו כעופרת במים אדירים and מקולות מים רבים אדירים משברי ים. The riddle יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים identifies ידיד as שלמה המלך called ידידיה, בן ידיד as אברהם from מה לידידי בביתי, ידיד as בית המקדש from מה ידידות משכנותיך, לידיד as הקדוש ברוך הוא from אשירה נא לידידי, בחלקו של ידיד as בנימין from לבנימין אמר ידיד ה' ישכן, and ידידים as ישראל from נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. The riddle יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים defines טוב as משה from ותרא אותו כי טוב הוא, טוב as תורה from כי לקח טוב נתתי לכם, טוב as הקדוש ברוך הוא from טוב ה' לכל, and טובים as ישראל from הטיבה ה' לטובים. The riddle יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו defines זה as משה from כי זה משה האיש, זאת as תורה from וזאת התורה אשר שם משה, זה as הקדוש ברוך הוא from זה אלי ואנוהו, and עם זו as ישראל from עם זו קנית.
- אמר רבי יצחק says that when the בית המקדש is destroyed הקדוש ברוך הוא finds אברהם standing in the בית המקדש, and אברהם pleads for his descendants by suggesting שוגג, then מועטים, then invoking ברית מילה, and then asking whether time for תשובה could have been granted, with each claim answered by verses including בשר קדש יעברו מעליך and כירעתי עשתה לוזי. A בת קול responds with זית רענן יפה פרי תואר קרא ה׳ שמך, and the explanation states that just as an olive’s goodness is at the end, so too ישראל אחריתו בסופו and כלל ישראל ultimately does תשובה. The verse לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו is tied by רבי יוחנן בר פפא to the מרגלים, including the דרשה on כי חזק הוא ממנו as ממנו meaning Him כביכול, and רבי חייא בר רבי חנינא challenges the reading of המולה as words and instead the response shifts to Hashem telling אברהם קול ששמעתי וחמלתי עליהם. The teaching says Hashem originally decrees subjugation in ארבע מלכויות, and then by רחמנות the burden is reduced so that what was to be extended or sequential becomes shortened or simultaneous, expressed as זה אחר זה becoming בבת אחת so כלל ישראל has less צער.
- אמר רבי יהושע בן לוי explains Israel is compared to an olive because just as an olive’s leaves do not fall in summer or winter, Israel has no ביטול עולמית, not in this world and not in the next. אמר רבי יוחנן explains that just as an olive yields oil only through כתישה, Israel returns למוטב only through ייסורים. The closing lines apply this as a powerful framing for גלות as the pressure that brings תשובה and end with wishes for a wonderful day and בשורות טובות and a call to sponsor a שיעור.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions