Menachos 54 - NBTD
00:00 - Good Morning
00:10 - Introduction
01:10 - 53B
06:54 - 54A
18:09 - 54B
28:18 - Have a Wonderful Shabbos!
Quiz - Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- A sugya on דף נ״ג עמוד ב׳ weighs how a מנחה of an עשרון is measured when introducing a leavening agent, and it frames the issue as whether halachic measurement follows what exists now or what existed earlier. The גמרא explains how water added to שאור can make the mixture appear חסרה or יתירה, challenges why this matters if one ultimately measures an עשרון, and answers through the principle of measuring according to an earlier state. The text then moves through related cases, including whether *mei peirot* can leaven and how תרומה that causes leavening forbids a dough, the technical difficulty of קמיצה in מנחת חוטא, and broader הדין questions of swelling and shrinking שיעורים in טומאה, פיגול, and נותר, including whether there is דיחוי באיסורין. The sugya ends with a proof from separating תורמים תאנים על הגרוגרות and resolves it by interpreting the case as תרומת מעשר per אבא אלעזר בן גומל, extending “בעין יפה” principles from תרומה גדולה to תרומת מעשר.
- An initial approach removes some flour from the עשרון and turns it into a leavening agent before returning it, but the concern is that the leavening will not be strong. A second approach adds existing שאור from outside, but its moisture changes the volume so the mixture becomes חסרה or יתירה relative to the עשרון. Rav Ḥisda explains that little water makes the flour settle so one adds flour and ends up “יתירה,” while much water makes a thin batter so one ends up “חסרה.” The גמרא asks why it matters if one ultimately measures an עשרון, and Rabbah and Rav Yosef answer לכמו שהן משערינן, with a גרסא of כמות שהיו, so measurement follows an earlier state rather than the later altered mixture.
- The גמרא suggests taking a bit of flour out, fermenting it outside properly, and then mixing it back in so the original amount remains exact. The גמרא rejects this as a גזירה דילמא אתי לאתויי מעלמא, because people may bring a starter from elsewhere and thereby introduce extra flour into an already fixed עיסה.
- A ברייתא states אין מחמיצין בתפוחים, while משום רבי חנינא בן גמליאל אמרו מחמיצין, with a version in Rav Kahana’s teaching, and Rav Kahana supports the position attributed to רבי חנינא בן תרדיון that apple juice can leaven. The משנה case of תפוח שרסקו של תרומה placed into dough that then ferments renders the dough אסורה, because the תרומה acts as a גורם that creates the fermentation rather than being merely a small בטל component. The גמרא first ties the משנה to the view that *mei peirot* can leaven, then says even the רבנן can agree because it is not חמץ גמור but it is חמץ נוקשה.
- Rabbi Ila states אין לך הקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא because taking a precise קומץ from loose flour is harder than from a cohesive mixture. Rav Yitzḥak bar Addimi says מנחת חוטא מגבלה במים וכשרה, allowing kneading with water and validating the קמיצה. The גמרא proposes tying their dispute to כמות שהן versus כמות שהיו but rejects that and says all measure כמות שהן, and the real dispute is the meaning of “חרבה,” whether it means חרבה משמן so water is allowed, or חרבה מכל דבר so even water is excluded.
- Cases of בשר העגל שנתפח to כביצה and בשר זקנה שנצמק raise whether one measures by the present or past size, and Rav, Rabbi Ḥiyya, and Rabbi Yoḥanan rule משערינן כמות שהן, following the present. A ברייתא says meat that swells to a שיעור is טהור לשעבר and טמא מכאן ולהבא, and the גמרא tries to call this מדרבנן, then confronts the continuation of וכן בפיגול וכן בנותר and answers by reading it as טומאת פיגול and טומאת נותר. Another case states that meat that shrank below שיעור is טמא לשעבר and טהור מכאן ולהבא, reinforcing present-status measurement.
- Rabbah formulates that if originally there was a שיעור and now there is not, then לית ביה, but if originally there was no שיעור and now there is, then it becomes טמא מדרבנן. The central מחלוקת becomes a three-stage case where it had a שיעור, shrank, and then swelled again, paralleling a כלי that was broken and then reassembled. The sugya frames this as מר סבר יש דיחוי באיסורין and מר סבר אין דיחוי באיסורין, and challenges whether anyone can hold of דיחוי when a משנה says shrunk items become טהורים and then when placed in rain and swelling again they become טמאים and obligations of פיגול, נותר, and חלב return, ending with תיובתא למאן דאמר יש דיחוי באיסורין.
- A proof is brought from תורמים תאנים על הגרוגרות במנין, since taking a large fig for smaller dried figs appears valid only if one measures by what they used to be, because otherwise it is מרבה במעשרות and creates “מעשרותיהם מקולקלים.” The סיפא of גרוגרות על התאנים במידה then seems to force the opposite rule, and the גמרא resolves the tension by saying the case is תרומה גדולה, where there is no fixed שיעור, and the instructions reflect giving בעין יפה. The text challenges this from the report that “אבא היה נוטל עשר גרוגרות,” since “עשר” implies a fixed tenth, and concludes the sugya is about תרומת מעשר. The position is attributed to אבא אלעזר בן גומל, who reads “ונחשב לכם תרומתכם” as speaking of שתי תרומות, and he derives that just as תרומה גדולה is taken באומד ובמחשבה and בעין יפה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה and בעין יפה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions