Menachos 56
Summary
- שלום to all introduces מנחות דף נ״ו עמוד ב׳ beginning from נ״ה עמוד ב׳ near the end of the line with והשתא דנפקא ליה, with the דף sponsored לעילוי נשמת מרס מרים שרה בת יעקב משה הירש and a wish that her נשמה should have an עליה. The גמרא analyzes the word אתו in the פסוק of שעיר נשיא to determine what exclusion it teaches, rejects several proposed exclusions, and concludes that the שעיר must be in the north while the שוחט need not stand in the north, clarifying how רבי חייא’s דרשה functions. The שיעור then returns to the משנה’s liabilities for making מנחה חמץ, explains רב פפא’s ruling about אפייה generating two sets of מלקות in a specific case, and moves to a ברייתא about a בכור with אחיזת דם featuring a four-way dispute, which רבי יוחנן frames as a debate about imposing a מום on an animal that already has a מום, with derashot on תמים יהיה לרצון and כל מום לא יהיה בו. The sugya concludes with רב עמרם אמר רב about placing *se’or* on dough and liability when it becomes חמץ מאליה, challenges the comparison to שבת using רבי יוחנן’s rule about roasting meat on coals, and resolves the comparison through רבא’s explanation of what constitutes the actionable trigger.
- שלום to all sets the learning as מנחות דף נ״ו עמוד ב׳ starting from נ״ה עמוד ב׳ at the first wide line near the bottom at the end of the line with והשתא דנפקא ליה. The דף is sponsored לעילוי נשמת מרס מרים שרה בת יעקב משה הירש, and her נשמה should have an עליה. The shiur assumes the prior conclusion that all חטאות are שחוטות in the north of the עזרה, and that the פסוק singling out the חטאת of a נשיא teaches לעיכוב that if it is not שחוטה in the north it is פסול.
- The פסוק is cited as ושחט אתו במקום אשר ישחט את העלה לפני ה׳ חטאת הוא, and the גמרא asks after learning צפון from ושחט את החטאת what the word אתו comes to exclude. The first proposal reads that אתו בצפון ואין שעיר נחשון בצפון, grounding the הוה אמינא in the idea that since שעיר נחשון is included לענין סמיכה it should be included לענין צפון, and concluding that אתו teaches it is not. The sugya brings the ברייתא on סמיכה from וסמך ידו על ראש השעיר, with רבי יהודה deriving inclusion of שעיר נחשון לסמיכה and רבי שמעון deriving inclusion of שעיר עבודה זרה לסמיכה.
- The גמרא challenges the need for an exclusion for both רבי שמעון and even רבי יהודה, argues that שעה מדורות לא ילפינן, and removes the basis for assuming שעיר נחשון would require צפון at all, returning to the question of what אתו teaches. A second proposal states אתו בצפון ואין השוחט עומד בצפון, but the גמרא initially rejects it as מדרבי חייא נפקא, citing רבי חייא’s ברייתא from ושחט אתו על ירך המזבח צפנה, which distinguishes between קבלת הדם requiring the מקבל to stand and receive in the north and שחיטה not requiring the שוחט to stand in the north. A further proposal states אתו בצפון ואין בן עוף בצפון, with a הוה אמינא from a קל וחומר from בן צאן, and the גמרא rejects it due to the distinction that בן צאן requires a כלי. Another proposal states אותו בצפון ואין פסח בצפון, and the גמרא rejects it because פסח is derived from רבי אלעזר בן יעקב, who rejects learning פסח צפון through successive attempts from עולה, חטאת, and אשם because of כליל, מכפרת על חייבי כריתות, and קדשי קדשים.
- The sugya returns to the original conclusion that אותו בצפון ואין השוחט בצפון. The גמרא answers the earlier objection that this is already from רבי חייא by redefining רבי חייא’s teaching as focusing on the מקבל: אין השוחט בצפון אבל מקבל בצפון. The גמרא challenges that the requirement for the מקבל comes from לקח ולקח, and answers that רבי חייא does not accept that derashah, leaving רבי חייא’s דרשה to establish the מקבל’s north requirement and leaving אותו to establish that the שוחט need not stand in the north as long as the animal is in the north.
- The shiur returns to the משנה’s statement וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה, establishing separate liabilities for kneading, shaping, and baking when the שירים of the מנחה become חמץ. רב פפא rules that אפה לוקה שתים, אחת על עריכתה ואחת על אפייתה, explaining that baking completes the shaping in a way that makes it a two-in-one. The גמרא challenges this from the earlier statement that מאפה is מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, and resolves it by distinguishing between cases where the same person did the shaping and baking and cases where one person did the shaping and gave it to another who baked it, in which the baker’s אפייה yields two liabilities because included in every אפייה is also an אריכה.
- A ברייתא presents a four-way מחלוקת about a בכור שאחזו דם and whether one may do הקזת דם in a way that creates a מום. רבי מאיר permits bloodletting only in a place where it will not create a מום and forbids it in a place where it will create a מום. חכמים permit bloodletting even where it will create a מום, provided one does not slaughter on that מום and instead waits for a different מום. רבי שמעון permits even slaughtering on that mום. רבי יהודה forbids bloodletting entirely even if the animal will die.
- רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן states that all agree מחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, deriving it from the two pesukim לא תאפה חמץ and ולא תעשה חמץ. רבי יוחנן also states מסרס אחר מסרס שהוא חייב, deriving it from ומעוך וכתות ונתוק וכרות and reading the extra term as teaching נתוק אחר כרות. רבי יוחנן defines the dispute as being about מטיל מום בבעל מום, applying it to the case of a בכור with אחיזת דם where the bloodletting may introduce an additional מום.
- רבי מאיר reads כל מום לא יהיה בו as including even adding a מום to an animal that already has a מום, while רבנן derive from תמים יהיה לרצון that the prohibition is only when it is תמים and that once it is not תמים there is no prohibition of adding a מום. The גמרא explains רבי מאיר’s use of תמים יהיה לרצון not as excluding a בעל מום מעיקרא but as excluding פסולי המוקדשין לאחר פדיונן, teaching that although they remain אסיר בגיזה ועבודה after redemption, they are not prohibited in adding a מום. The גמרא explains רבנן’s use of כל מום לא יהיה בו through a ברייתא that reads כל מום to include even indirect causation of a מום, such as placing something on the animal so that a dog removes it and causes a blemish.
- רב עמרם אמר רב rules that if one places *se’or* on dough and walks away and it becomes חמץ מאליה, he is חייב עליה, likening it to מעשה שבת. The גמרא challenges this analogy from רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן that placing meat on coals on שבת yields liability only if one flipped it and if he did not flip it he is פטור. רבא resolves that the comparison means כמעשה צלי של שבת in the sense that liability requires a triggering act that causes the process, and placing *se’or* on the dough constitutes that act even without further manipulation, while roasting meat requires flipping because that is what makes the roasting occur properly.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions