Menachos 69
Summary
- השיעור במנחות דף ס״ט חוזר למשנה בס״ח ע״ב ומעמיד את גבולות ההיתר של תבואה חדשה: העומר מתיר להדיוט בכל המדינה, ושתי הלחם מתיר לגבוה במקדש, עם הבחנה בין פסול לפני העומר לבין כשרות בדיעבד לפני שתי הלחם לאחר העומר. הסוגיא מביאה מעשה ביהודה בר נחמיה שנענש על גאווה כלפי זקן, וממשיכה בבירור מקורות לכך שהעומר בא מן השעורים, יחד עם שורה של בעיות עקרוניות על שינויי סטטוס של חפצים ואוכל בעקבות השרשה, זריעה מחדש, עיכול בהמה, ושאלת חיטים שירדו בעבים והאם הן כשרות לשתי הלחם מצד “ממושבותיכם”.
- דף is מנחות דף ס\"ט, והשיעור sponsored לזכות רפואה שלמה for שרה רבקה בת הינדא לאה, she should have a רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל. הלומד מציין שהוא חוזר לדף ס״ח עמוד ב׳, מתנצל על היעדרות מהשיעור הקודם ומודה לאלישע שמילא במקומו ללא הכנה.
- המשנה קובעת שהעומר שהיה קרב ביום שני של פסח מתיר במדינה את התבואה החדשה להדיוט, ושתי הלחם במקדש מתיר את התבואה החדשה לגבוה לשם הבאת קרבנות. המשנה אומרת שאין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול, וקודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר.
- רבי טרפון מקשה מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם, ולמה קודם לעומר פסול וקודם לשתי הלחם כשר בדיעבד. יהודה בר נחמיה משיב שלא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט, ורבי טרפון שותק. פניו של יהודה בר נחמיה צהבו, ורבי עקיבא אומר לו “צהבו פניך שהשבת את הזקן” ותמה אם יאריך ימים, ורבי יהודה בר אלעאי מוסר שאותו פרק פרוס הפסח היה וכשעלה לעצרת שאל היכן הוא ונאמר לו “נפטר והלך לו”.
- בארחות יושר רב חיים קנייבסקי אומר שלשון הגמרא משמיעה שרבי טרפון לא נפגע, ורבי עקיבא הקפיד מצד הפגם במידות ולא מצד עלבון אישי. רב חיים מציע שכיוון שיהודה בר נחמיה היה אדם גדול ועתיד להיות ממנהיגי הדור, מידה של מתכבד בקלון רבותיו עלולה להטביע חותם רע על התורה שימסור לרבים, ומביא את הכלל “אם דומה הרב למלאך ה׳ צבאות יבקשו תורה מפיהו” ואם לא אין מבקשים תורה מפיהו.
- רב נחמן בר יצחק אומר שלדברי יהודה בן נחמיה, כיוון שמשהו הותר להדיוט הוא כשר בדיעבד לגבוה, נסכים בביכורים שהקריבום קודם לעומר כשרים, מפני שיין ראוי להדיוט ואינו צריך היתר של עומר. הגמרא מבארת שההוה אמינא היתה שרק דבר שעבר פעולה של היתר דומה ל”הותר מכללו”, וקא משמע לן שכל שכן שכאן שאין צורך כלל כי לא היה איסור מעיקרו.
- רמי בר חמא שואל אם שתי הלחם מתיר שלא כסדרן, כאשר סדר ההיתרים מתערבב ביחס לשנה שעברה ושנה זו. רבא מביא ברייתא על הפסוק “ואם תקריב מנחת ביכורים” שמדבר במנחת העומר ומהיכן באה מן השעורין, עם שלוש דרכים להוכיח שאינה מן החיטין: דרשת רבי אליעזר מ”אביב” במצרים ו”אביב” לדורות, סברת רבי עקיבא על כך שיחיד מביא חובתו מן החיטין ומן השעורין וציבור מביא מן החיטין ולכן צריך ציבור שמביא מן השעורין, ו”דבר אחר” שאם העומר מן החיטין אין שתי הלחם ביכורים. הגמרא דוחה שההוכחה אינה פושטת את הספק כי “ביכורים” כאן פירושו למזבח, שהמזבח לא יאכל מפרי דהשתא קודם שתי הלחם, ולכן גם אם שתי הלחם מתיר שלא כסדרן עדיין לא יתאפשר שהעומר יבוא מן החיטין. ליקוטי הלכות כותב שמכיוון שלא נפשטה הבעיא נקטינן לחומרא.
- רמי בר חמא שואל “שתי הלחם הנצה שריא או חנטה שריא” והגמרא מפרשת שאין מדובר בהנצת הפרי וחנטת הפרי אלא בהנצה דעלה וחנטה דעלה, כלומר אם התפתחות העלים נחשבת כעין השרשה שמחילה היתר לגבי מה שיבוא לאחר מכן. הגמרא מסיימת תיקו, וליקוטי הלכות נוקט לחומרא.
- רבא בר רב חנן שואל על חטין שזרען בקרקע ועבר עליהן העומר אם העומר מתירן, והגמרא מעמידה את המקרה בחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר, והשאלה אם מותר למנקטיה ומיכל מיניה לאחר העומר, האם דינו כמאן דשדי בכדא או דלמא בטיל לגבי ארעא. מתוך אותו עיקרון הוא שואל אם יש להן אונאה או אין להן אונאה, ואם נשבעין עליהן או אין נשבעין עליהן, מצד ההבחנה בין מטלטלין לקרקע והכלל שאין אונאה ואין שבועה בקרקעות, והגמרא מסיימת תיקו.
- רמי בר חמא שואל על חטין בגללי בקר ושעורין שבגללי בהמה, והגמרא קובעת שלעניין טומאת אוכלין כבר שנינו שחישב עליהן לאכילה אינו מטמא וליקטו לאכילה מטמא. השאלה היא למנחות כאשר נקטינהו וזרעינהו ורוצה להביא מן הגידול החדש, האם הבעיה משום מאיסות וכיוון שזרעינהו אזל להו מאיסותייהו, או משום כחישותא והשתא נמי כחישא, והגמרא מסיימת תיקו.
- רמי בר חמא שואל על פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי, והגמרא מבהירה שהשאלה אינה על ביטול טומאה של כלי שנבלע כי אין עולים מטומאתן אלא בשינוי מעשה, אלא במקרה שבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית לאחר שיצאו, האם הוי עיכול ונחשב ככלי גללים או כלי אדמה שאינם מקבלים טומאה, או לא הוי עיכול ונחשב ככלי העשוי קנים שמקבל טומאה. הגמרא מביאה ראיה ממעשה בזאבים שבלעו שני תינוקות בעבר הירדן, שחכמים טהרו את הבשר וטמאו את העצמות, ודוחה שכל אחד מן הצדדים שונה כי בשר רך מתעכל ועצמות קשים יותר, ולכן אין פשיטות לעניין הוצין.
- רבי זירא שואל על חטים שירדו בעבים, והגמרא מבררת שהספק אינו למנחות אלא לשתי הלחם, אם “ממושבותיכם” בא לאפוקי חוץ לארץ בלבד ואז דעבים שפיר דמי, או שהוא תנאי שיבוא מן הקרקע של ארץ ישראל ואז אפילו דעב נמי לא. מובאת מחלוקת רש״י ותוספות איך אירע הדבר, שרש״י מתאר תהליך טבעי שבו חיטים עלו עם ענייני מים וירדו עם הגשמים, ותוספות מפרשים שזה נס, והנודע ביהודה כותב שזו אינה קושיא לפי תוספות כי אין כאן רטיבות, ואף לפי רש״י ייתכן שהיו מוגנים. צפנת פענח מדייק שלשון “ירדו בעבים” ותגובת הגמרא “ומי איכא כי האי גוונא… אין” מתאימים לתיאור טבעי, ומביאה דוגמה של אדי הסוחר שנחיתו ליה רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי.
- הדובר מביא מתוספות שאינם מבינים את הספק אם מדובר בחיטים שמקורן מחוץ לארץ, וממילא מסיקים שמדובר בנס, ומביא בשם ספר ימי חנוכה ציטוטים של קושיא שיוחסה לרב חיים בריסקר על שמן שעל ידי נס בחנוכה שאינו “שמן זית”. הוא מוסר בשם פני יצחק בשם גריז סולובייצ׳יק שרב חיים לא אמר כן כי מסוגייתנו משתמע שחיטים שירדו בעבים על ידי נס כשר למנחות, והבעיה היא רק לשתי הלחם מצד “ממושבותיכם”, בעוד שיש אחרונים שמבחינים שבשמן נדרש שיבוא מן הזית עצמו. הוא מוסר גם דיווח ששמע מרב אשר וייס שפסק ל-OU בעניין בשר שמגודל מתאים, שההגדרה תלויה במה שהוא בפועל.
- הדובר מסיים שיעצור כאן וימשיך בעזרת השם עם רב שמעון בן פזי למחרת.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions