Menachos 70
Summary
- A sponsor dedicates the *daf* מנחות דף ע for a רפואה שלימה to שרה רבקה בת הינדה לאה and לזכר נשמת חיה מינדל בת אלימלך. A ספק of רבי שמעון בן פזי tests whether a שיבולת uprooted after הביאה שליש and replanted after the עומר becomes permitted based on its עיקר or its later תוספת, and the גמרא leaves the question as תיקו. The *daf* then moves through parallel uncertainties in תרומות ומעשרות, the status of produce grown in an עציץ שאינו נקוב that later becomes נקוב, and whether תרומה can take effect while produce is still מחובר, including why eating תרומה במחובר does not generate מיתה וחומש. The משנה lists the חמשת מיני דגן and the גמרא derives their unique roles in חלה, חדש, חמץ, and מצה, analyzes which byproducts combine for טומאת אוכלין depending on moisture, and ends with a מחלוקת whether the עומר’s permissive effect depends on קודם קצירת העומר or קודם הבאת העומר.
- A sponsor gives the שיעור לזכות רפואה שלימה לשרה רבקה בת הינדה לאה. Jeremy and Adina Herskovitz sponsor the שיעור לזכר נשמת Adina's grandmother חיה מינדל בת אלימלך. The speaker thanks the sponsors and states that שרה רבקה בת הינדה לאה should have a רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל and that זכות הלימוד תהא לעילוי נשמה for חיה מינדל בת אלימלך.
- A question of רבי שמעון בן פזי asks about שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר עומר והוסיפה, and whether the prior עיקר makes it permitted by the current עומר or whether the later תוספת requires waiting until עומר הבא. A proposed proof from רבי אבהו אמר רבי יוחנן about ילדה שסיבכה בזקנה and from רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן about בצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם is rejected because those cases can be read as stringencies preventing ביטול rather than a clear rule for leniency. The ספק becomes whether the חכמים are certainly בתר עיקר אזלינן even לקולא or whether they are uncertain and only apply it לחומרא, and the גמרא concludes תיקו. The שיטה מקובצת cites another possible proof from a משנה in the seventh פרק of כלאיים, and תוספות asks why only these two sources appear when other relevant places exist.
- Tosafos contrasts the case here with סוטה מ״ג עמוד ב' where רבי אבהו says ילדה שסיבכה בזקינה בטלה, and explains that here the פירות were already present and already אסור משום ערלה, while there the גוף העץ can be בטל before fruit exists. The מהר״ם אלשיך בתשובה סימן ק״י applies the סוטה passage to הלכה למעשה about an אתרוג המורכב, ruling that a branch grafted onto a לימון tree does not fulfill the מצוה even if the fruit appears like an אתרוג because the ענף is בטל to the לימון. The חלקת יואב בתשובה בסימן ל״ב rejects that ראיה and argues that ערלה is תלי ביניקה while אתרוג depends on what the פרי is, and he analyzes whether טעם עצו ופריו שווה functions as a סימן or as a defining סיבה of אתרוג.
- Rava asks לעניין מעשר whether one follows עיקר or תוספת in a case where grain was estimated and tithed before דישה, then replanted and later increased. Rava focuses on דבר שאין זרעו כלה, distinguishing it from ordinary planting where זרעו כלה and the new growth is פנים חדשות באו לכאן. A proof from רבי יצחק אמר רבי יוחנן that ליטרא בצל שתיקנו וזרעו מתעשר לפי כולו is rejected because planting the whole בצל is its normal method, while planting a whole שיבולת is not. The presentation also brings the שער המלך’s question on the רמב״ם about the rule of *im timtzi לומר*, and the כסף משנה answers that the principle does not override a תיקו and that the *im timtzi לומר* here aligns with a ספק-structure rather than a certain הכרעה.
- A question to אביי reframes עציץ שאינו נקוב as a case where the pot later becomes נקוב and growth continues, creating a split between earlier דרבנן status and later potential דאורייתא status. אביי rules that this case is straightforward because it is חדא זריעה היא and the נקיבה completes the planting process as חבורי דקמחבר ואזיל. אביי distinguishes this from Rava’s case as שתי זריעות נינהו because uprooting and replanting creates a new planting event, leaving the earlier uncertainty intact.
- רבי אבהו asks about שיבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא לה שם, whether קורא שם תרומה or מעשר after replanting is effective or whether planting removes the שם טבל. The רבנן challenge אביי with the claim לא מצינו תרומה במחובר לקרקע, and מסורת הש״ס notes, לקוצר דעתי לא ידעתי לציין מקומו במשנה או בברייתא. The נימוקי הגרי״ף explains that the גמרא abbreviates a משנה in תרומה פרק א משנה ה' that says you do not separate תרומה מן המחובר על התלוש, and another possible anchor is a משנה in ביכורים פרק ב. אביי answers that the limitation is only לעניין חיוב מיתה וחומש because eating תרומה while it is מחובר either becomes תלוש by the time of eating or, if one bends down to eat it directly, בטלה דעתו אצל כל אדם, so no liability is generated even if the שם תרומה can exist.
- The גמרא challenges אביי’s בטלה דעתו distinction using what is written בפנקסא דאילפא about an egg found partially inside and partially outside a נבלת עוף טהור, where the inside portion מטמא בגדים בבית הבליעה while the outside portion does not. The גמרא answers that people do eat תלוש in such unusual contexts, but people do not eat מחובר at all, so the behaviors are not comparable. The שיעור adds that תשובות הר הכרמל אורח חיים סימן כג calls a common claim of נשים ועמי הארץ a טעות that biting fruit off a tree on שבת avoids תלישה, and distinguishes between an איסור אכילה case and a תולש case where תולש בפה remains אסור מדרבנן. The אגלי טל במלאכת קוצר באות כט questions why בטלה דעתו is needed since liability is at swallowing when it is already תלוש, and suggests the point matters according to רבי אלעזר in תרומות פרק ח about defining eating as הכנסת לפיו, while noting difficulty with the רמב״ם’s psak.
- שמואל rules that הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב is אסור. אביי asks whether this means מכת מרדות מדרבנן, and otherwise questions the novelty because a משנה in דמאי פרק ה already treats separation from an עציץ שאינו נקוב as functioning only מדרבנן and requiring re-separation for דאורייתא. The sugya ends this point without a stated resolution.
- The משנה lists החיטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל והשיפון as חייבים בחלה and as combining for the שיעור, and it states they are the grains governed by חדש and by the restriction of harvesting before the עומר. The משנה rules that if they took root קודם לעומר then the עומר permits them, and if not they remain אסורין עד שיבא עומר הבא. The גמרא classifies כוסמין as מין חיטין and שבולת שועל ושיפון as מין שעורין and provides identifications גולבא, דשרא, and שבולי תעלא, and it excludes אורז ודוחן. ריש לקיש derives the חלה limitation via לחם לחם from מצה, and he and the בתי מדרש of רבי ישמעאל and רבי אלעזר בן יעקב derive the מצה limitation from the linkage of חמץ and מצה so that only דברים הבאים לידי חימוץ qualify, excluding items that reach only סירחון.
- A teaching states that התבואה והקמח והבציקות מצטרפין זה עם זה, and Rav Kahana applies it to חדש, Rav Yosef applies it to חמץ בפסח, Rav Pappa applies it to eating מעשר שני outside Jerusalem, and Rava applies it to טומאת אוכלין. Rava explains that the combination depends on אוכל בעיניה and excludes פסולת such as קליפות and impurities. A ברייתא says חיטה בין קלופה בין שאינה קלופה מצטרפת while שעורה requires being peeled, and this is reconciled with the בית מדרש of רבי ישמעאל by distinguishing הא בלחים, הא ביבשים.
- Rish Lakish again derives the limitation of חדש to the five grains via לחם לחם from מצה, and רבי יוחנן derives the harvesting restriction from ראשית ראשית connecting עומר and חלה. A closing מחלוקת defines the משנה’s “קודם לעומר,” with רבי יונה saying קודם קצירת העומר and רבי יוסי בר זבידא saying קודם הבאת העומר, and the שיעור ends before the challenge to רבי יונה is developed.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions