Menachos 71
Summary
- A Gemara on מנחות דף עא establishes that the איסור of harvesting before the עומר applies to all five grains by learning *reshit reshit* from חלה, and it reframes an apparent dispute about “קודם לעומר” as a dispute about when grain must have taken root in order for the עומר to permit it. The sugya then derives, through rejected proofs and a final proof from “אשר תזרע,” that the היתר of the עומר extends as early as השרשה, with רבא limiting “משעת זריעה” by “בשדה” to require rooting in the field. A new משנה lists cases where early harvesting is permitted for preventing loss or for external needs, limits additional processing like גדישה, and records the practices of אנשי יריחו and the extent of חכמים’ approval or non-protest. The daf also connects these laws to a dispute in פאה about whether harvesting for animal fodder creates a division between fields, and רבי יוחנן’s attempted alignment of רבי מאיר with רבי שמעון is rejected in favor of aligning רבי מאיר with רבי יהודה.
- A baraita asks מנא הני מילי for the rule of ולקצור לפני העומר and רבי יוחנן derives it by learning *reshit reshit* from חלה. A conclusion follows that the איסור of קצירה before the עומר applies to all five grains and not only to שעורים, even though the עומר itself can be brought from שעורים.
- A first reading treats “מאי קודם לעומר” as a question about the time when eating חדש becomes permitted, with רבי יונה saying it is קודם קצירת העומר and רבי יוסי בר זבדא saying it is קודם הבאת העומר, and תוספות calls adding “בהאיר מזרח” a דוחק. A later conclusion states אלא איתמר אסיפא איתמר and places the dispute on the דין that if grain took root before the עומר then the עומר permits it. A final framing sets רבי יונה as holding that השרשה must be before הבאת העומר, while רבי יוסי בר זבידא requires השרשה before קצירת העומר, so grain that takes root after the קצירה but before the הבאה remains אסור until next year’s עומר.
- A challenge asks “מנין לעומר שמתיר בהשרשה” and the Gemara offers three rejected proofs from “אביב,” from “מהחל חרמש,” and from “כמה,” each rejected because each term can still allow a later growth stage such as הביא שליש, שחת, or אגם. A final proof from רבא uses “אשר תזרע” to teach משעת זריעה, and רב פפא challenges that this would include even before השרשה. A response limits it by “בשדה כתיב,” so the permissive effect begins once it is planted and rooted in the field, and רש״י explains “סודני” as a complimentary term for תלמידי חכמים על שם סוד ה׳ ליראיו.
- A רש״י defines אביב as מבושל כל צרכו and applies it to the grain used for the מנחת העומר itself. A Brisker Rav infers from this that מנחת העומר differs from other מנחות by requiring fully ripened grain, and he reads the משנה “לא ביכר הקרוב לירושלים” through רש״י as meaning “לא בישל כל צרכו.” A contrasting report states that the רמב״ם does not distinguish מנחת העומר from other מנחות in this way, implying disagreement with רש״י’s requirement of full ripeness.
- A new משנה permits harvesting from בית השלחים שבעמקים before the עומר, and רש״י explains it as allowed מפני שמפסידים מהר and also because they are “רעות” and not ראוי for the עומר so the איסור does not apply. A ספר טהרת הקדש explains why רש״י includes the הפסד rationale even if the Gemara’s rationale is eligibility for the עומר, by tying it to a צד in תוספות that only grain פסול for the עומר is permitted to be cut early. A further rule prohibits גדישה even where the cutting is allowed, and the שיטה מקובצת attributes this to concern that further handling will lead to violation of אכילת חדש, with תוספות noting this restriction appears to apply across views despite רבי יהודה’s position elsewhere that חדש is something people naturally avoid.
- The משנה states אנשי יריחו were קוצרין ברצון חכמים and גודשין שלא ברצון חכמים and that חכמים did not protest. A Gemara identifies the “מיחו ולא מיחו” formulation with רבי יהודה but challenges it with a ברייתא listing “ששה דברים עשו אנשי יריחו,” three approved and three not, including קוצרין לפני העומר among the approved and גודשין לפני העומר among the not approved. רבי יהודה responds that all were שלא ברצון חכמים and divides them into those protested and those not protested, listing קוצרין וגודשין among the non-protested and adding ונותנין פאה לירק among the protested. A resolution removes קצירה from the disapproved list to keep the count consistent, leaving נותנין פאה לירק in its place and preserving that קצירה לפני העומר is ברצון חכמים.
- A משנה permits קוצרין לשחת ומאכילין לבהמה before the עומר. רבי יהודה limits the permission to the stage עד שלא הביא שליש, while רבי שמעון permits even after הביא שליש. Additional permissions allow cutting מפני הנטיעות with רש״י giving reasons tied either to ineligibility for the עומר in a שדה אילן or to avoiding כלאים, while the רמב״ם is presented as permitting due to הפסד alone; the חסדי דוד challenges how הפסד can override an איסור דאורייתא and answers that the איסור applies only to קצירה similar to קצירת העומר, namely צורך לגופו. The משנה also permits cutting מפני בית האבל and מפני ביטול בית המדרש while restricting bundling by “ולא יעשום כריכות,” and the חסדי דוד explains why a special דרשה may be needed where the intent is not externally obvious.
- The משנה requires מצות העומר לבוא מן הקמה but allows מן העומרים if necessary, prefers מן הלח but allows יבש, mandates לכתחילה cutting at night but validates daytime cutting, and states that קצירת העומר is דוחה את השבת. A כלי חמדה raises whether the שבת override applies only to כהנים or even to a ישראל since קצירה is כשרה בזר, and it connects this to a reading of רש״י in יבמות לג עמוד ב about שחיטה on שבת by a זר. A debate is cited between בית מאיר, who links שבת performance to ability to complete the עבודה, and בית הלוי, who distinguishes between מצוה and רשות in a זר’s performance, and the question is framed as whether קצירה is part of the larger עומר process or an independent מצוה.
- A תניא brings רבי בנימין’s reconciliation between “קצרתם את קצירה והבאתם את העומר” and “ראשית קצירכם אל הכהן” by stating that from the מקום where one brings the עומר one may not harvest, and from a מקום where one does not bring one may harvest. A suggestion to read this as a distinction in מין is rejected because רבי יוחנן already teaches that the איסור includes all five מינים, forcing the distinction to be ממקום rather than ממין.
- A משנה in פאה lists boundaries that divide fields for פאה obligations, including physical dividers like הנחל, השלולית, roads and paths, the בור, and functional changes like ניר, זרע וזרע אחר, and also קוצר לשחת, attributing the view to רבי מאיר. A dispute follows in which חכמים require חרישה for קוצר לשחת to count as a divider, while רבי מאיר treats it as a divider without חרישה.
- A statement of רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן says רבי מאיר בשיטת רבי שמעון אמרה, explaining that if שחת is a distinct category then “כל השחת לאו קצירה היא.” A challenge from רב אחא בר הונא argues that in a case where חגב or רוח destroys the strip, all agree only חרש makes it a divider, and this undermines tying רבי מאיר to the view that even after הביא שליש cutting for שחת is not קצירה. A conclusion states instead that רבי מאיר aligns with רבי יהודה and that the leniencies of שחת and its ability to divide apply specifically בזמן שלא הביא שליש, while once it reaches הביא שליש it is treated as standard קצירה and becomes אסור before the עומר.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions