Menachos 73
Summary
- A sponsorship is stated לזכות רפואה שלמה for שרה רבקה בת הינדע לייע, שישלח רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל, and the שיעור begins מנחות דף ע"ג with the start of the seventh פרק. A מחלוקת is presented about whether קמיצה is done when a מנחה is not eaten, and the סוגיא seeks sources that the שיירים of a מנחת שעורים go to כהנים even according to רבי שמעון who disconnects קמיצה from אכילה. The דף then turns to offerings of an עובד כוכבים, including whether anyone eats them, whether נזירות can apply to a גוי, and whether an עובד כוכבים can bring נסכים, alongside a תנאים dispute between רבי יוסי הגלילי and רבי עקיבא. Along the way, later sources are quoted about trading portions of קדשים, monetizing מצוות, selling זכויות, and the status of gifts to a כהן קטן such as פדיון הבן, and a further digression addresses גזל הגר and whether returning it to כהנים applies בזמן הזה.
- A new פרק begins after finishing the sixth פרק, and the משנה lists מנחות that are נקמצות ושיריהן לכהנים. The list includes מנחת סולת, מחבת, מרחשת, חלות, רקיקין, מנחת עובדי כוכבים, מנחת נשים, מנחת העומר, מנחת חוטא, and מנחת קנאות, while excluding מנחת כהנים because its שיירים are burned. Rashi states that מנחת חוטא is נקמצת when it belongs to a ישראל, but מנחת חוטא של כהנים is not נקמצת and is entirely כליל according to the תנא קמא.
- רבי שמעון rules that מנחת חוטא של כהנים is נקמצת and that its קומץ is offered separately while its שיירים are offered separately, even though none is eaten. The framing question becomes whether the מצוה of קמיצה is tied to the presence of אכילת שיירים or can exist even when the entire מנחה is burned. The גמרא applies רב פפא’s statement that categories in the משניות are ten, and it uses this to exclude רבי שמעון’s view that one may bring מחצה חלות ומחצה רקיקין, which would create an additional listed type.
- The גמרא treats the question of שיירים לכהנים as obvious for חטין based on “וזאת תורת המנחה” and focuses on שעורין, limited here to מנחת העומר and מנחת קנאות. The challenge is sharpened specifically according to רבי שמעון, because he holds there can be a מנחה that is מקמצה ולא מתאכלה, so קמיצה alone does not prove that the שיירים are eaten. חזקיה derives that both “בלולה בשמן” and “חרבה” in “וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה” refer, via אם אינו ענין, to barley מנחות, assigning בלולה בשמן to the עומר and חרבה to the סוטה, making their שיירים belong to כהנים.
- A ברייתא is brought that uses phrases such as “וכל המנחה אשר תאפה בתנור,” “וכל הנעשה במרחשת,” “ועל המחבת,” “וכל מנחה בלולה בשמן,” “חרבה,” and “איש כאחיו” to prohibit swapping portions between מנחות and זבחים, between מנחות and עופות, between עופות and זבחים, and even between types and subtypes of מנחות, and it extends the rule from קדשי קדשים to קדשים קלים via “ואם על תודה.” The ברייתא also states “איש חולק ואפילו בעל מום ואין קטן חולק ואפילו תם.” The גמרא answers that those derashot come from “כל,” while the earlier use for barley comes from the body of the phrase, and it further answers that an additional derasha is available because the wording is “וכל,” allowing separate uses from the ו, from כל, and from the phrase itself, while also addressing an earlier use attributed to רבי יוסי ברבי יהודה.
- תוספות ישנים in *Kiddushin* is cited as allowing a כהן to sell his חלק in a קרבן even though the swapping of portions is prohibited, and the אבני נזר (חידושים on *Kiddushin*, סימן תפ״א) explains that the prohibition is not a general ban on commerce in ממון גבוה but a גזירת הכתוב limiting what the כהן may do despite being allowed to eat and receive a portion. The שלטי גבורים (*Bava Kamma*) is cited to show that מצוות can have monetary value based on the case of חוטף מצוה מחבירו and the payment of עשרה זוזים for stealing the מצוה of כיסוי הדם, while also asserting that after performing a מצוה one cannot sell the שכר for its fulfillment. A responsum of the נצי״ב in משיב דבר is described where someone sells half his זכויות and later seeks to void the sale after a שאלת חלום, and the נצי״ב rejects monetizing רוחניות, ties it to “ויבז עשו את הבכורה,” distinguishes between selling שכר תלמוד תורה and other שכר, and argues the קניין is not חל because שכר עולם הבא is דבר שלא בא לעולם and lacks ממשות in this world. A contrary view is attributed to רב שלמה קלוגר, who grounds the ability to sell Torah-related rights in “תורה דיליה היא” and denies analogous ownership over other מצוות whose שכר comes from הקדוש ברוך הוא.
- The line “אין קטן חולק” is used to raise whether a כהן קטן can receive other מתנות כהונה such as פדיון הבן when no adult כהן is available. רבי עקיבא איגר (הגהות שו״ע יו״ד סימן ש״ה) cites the פרי חדש allowing a כהן קטן who has reached the דעת threshold of צרור ויזרקנו אגוז ויטלנו to receive the money, and he cites the שיירי כנסת הגדולה as supporting this approach. The קצות is cited as allowing it by explaining that a קטן can acquire with דעת אחרת מקנה and by adding that the Torah is מזכה all כהנים, including a קטן, in a way akin to ירושה without an act of קנין. The מתיבתא is cited as disagreeing and distinguishing פדיון הבן from other מתנות כהונה because פדיון הבן involves a non-waivable obligation and requires actual הקנאה to a כהן, and it therefore cannot be given to a כהן קטן.
- רבינא derives the דין of barley מנחות from דתני לוי on “לכל קרבנם ולכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמתם.” The derasha “לכל מנחתם” includes מנחת עומר ומנחת קנאות, and it rejects an assumption that only offerings connected to כפרה are eaten by כהנים by stating that the עומר is להתיר and the מנחת קנאות is לברר, yet their remnants still go to כהנים. Additional derashot in the same teaching include “לכל קרבנם” for לוג שמן של מצורע, “לכל חטאתם” for חטאת העוף, and “לכל אשמתם” for אשם נזיר as an inclusion analogous to אשם מצורע. The teaching concludes that “אשר ישיבו” refers to גזל הגר and that “לך היא ולבניך” makes it the כהן’s property to the extent that he can even be מקדש בה אשה.
- The practical meaning of גזל הגר is explained through the framework of אשם גזילות where a thief who swore falsely later repays the principal plus חומש and brings an אשם, and if the victim was a גר who died without heirs the repayment goes to כהנים. Shulchan Aruch (חו״מ סימן שסז סעיף ו) is quoted that one must pay it out, and the דרישה is quoted as directing the money to צדקה. The נודע ביהודה and מנחת חינוך are cited as holding that giving גזל הגר to כהנים is not נוהג בזמן הזה because the Torah calls it “כסף and אשם” and the גמרא *Bava Kamma* דף קי treats it with a קרבן-like status, while the שאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא קיט) is cited as presenting giving it to כהנים in a way that the העמק שאלה reads as applying even בזמן הזה. The issue is framed as whether גזל הגר is primarily a monetary repayment needing an address or a דין tied to the אשם.
- רב הונא states that שלמי עובדי כוכבים are treated as עולות, supported either by the סברא “עובד כוכבים לבו לשמים” or by the פסוק “אשר יקריבו לה' עולה,” implying what he brings is עולה-like. A ברייתא challenges this by allowing a ישראל or כהן to eat a non-Jew’s שלמים when it is given to them, and רבא resolves that this is only when the non-Jew brings it explicitly על מנת שיתכפר בן ישראל or על מנת שיתכפר בן כהן. A further challenge arises from the משנה that מנחת עובדי כוכבים is נקמצת ושיריהן לכהנים, and רבי יוחנן attributes the conflict to רבי יוסי הגלילי versus רבי עקיבא: רבי יוסי הגלילי includes non-Jews as pledging נדרים ונדבות like ישראל, extends inclusion to שלמים, תודה, עופות, יין, לבונה, and עצים via repeated “לכל,” and interprets “עולה” as excluding נזירות, while רבי עקיבא reads “אשר יקריבו להשם לעולה” as giving all their offerings עולה-status so that nobody eats them.
- The גמרא challenges רבי יוסי הגלילי’s use of “עולה פרט לנזירות” by citing the nzirut passage “דבר אל בני ישראל” as excluding non-Jews, and it answers that without the additional exclusion one might have thought only the קרבן is excluded while נזירות could still be חל. A משנה is cited about בית דין’s תקנה that if an עובד כוכבים sends his עולה from overseas with its נסכים they are offered from his funds, and if he does not send them they are offered משל ציבור, and this is aligned even with רבי עקיבא through the principle “עולה וכל חבירתה.” A separate ברייתא “אזרח אזרח מביא נסכים ואין עובד כוכבים מביא נסכים” is analyzed as fitting either רבי יוסי הגלילי by removing “יין” from his list or רבי עקיבא by again applying “עולה וכל חבירתה,” and the שיעור ends with the plan to continue at the next marker with רבי שמעון.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions