Menachos 74
Summary
- A sponsored shiur for a רפואה שלימה for שרה רבקה בת הינדא לאה begins מנחות דף ע״ד from the bottom of דף ע״ג עמוד ב׳ and develops רבי שמעון’s view that מנחת חוטא של כהנים requires קמיצה, with the קומץ and שירים each handled separately, while the רבנן deny any קמיצה because the entire מנחה is burned. The Gemara traces the competing דרשות from והיתה לכהן כמנחה, introduces רבי אלעזר ברבי שמעון’s partial dissent that sends the שירים to בית הדשן, and analyzes why multiple פסוקים are needed to allow a כהן to perform the עבודה on his own offerings, including those tied to חטא and even cases of מזיד that still generate קרבנות. A later question addresses whether a כהן who eats אימורין violates an additional לאו derived from כליל תהיה. A new משנה then contrasts items that are entirely למזבח with items that are entirely לכהנים, and the Gemara tests the list against other candidates while engaging שמואל’s rulings about one who is מתנדב יין or מתנדב שמן and a view about שתי הלחם הבאות בפני עצמן לשרפה אתיין.
- A contrast is set between the תנא קמא, who holds that a מנחת כהן has no קומץ because it is entirely burned and has no שירים for אכילה, and רבי שמעון, who requires קמיצה and then burns the קומץ separately from the שירים. A ברייתא derives from והיתה לכהן כמנחה that the כהן’s מנחת חוטא is linked either to a כהן’s נדבה for the רבנן, yielding no קמיצה, or to מנחת חוטא של ישראל for רבי שמעון, yielding קמיצה. A limitation from לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה keeps the comparison to the עבודה while maintaining that the מנחת חוטא of a כהן is not eaten, so קומץ קרב בעצמו ושיריים קרבין בעצמן.
- A challenge is raised against learning שתהא עבודתו כשרה בו from והיתה לכהן כמנחה because ובא בכל אות נפשו ושירת already teaches that a כהן may come and offer his own קרבנות בכל עת ובכל שעה שירצה even when it is not his משמר. A distinction is proposed that ובא בכל אות נפשו might apply only to דבר שאין בו על חטא, requiring an additional source for דבר שבא על חטא. Another ברייתא from וכיפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאו בשגגה is brought to show that the כהן מתכפר על ידי עצמו, and an added need is asserted to extend the permission beyond שוגג to cases framed as מזיד. A question notes that קרבנות generally do not come for מזיד, and the Gemara answers with בזדון שבועה and references the list in כריתות דף ט׳ of four עבירות where one brings a קרבן even במזיד, including שבועת העדות and שבועת הפקדון.
- A second ברייתא presents רבי אלעזר ברבי שמעון, who agrees to קמיצה but rules that the קומץ קרב בעצמו while the שירים יתפזרו על בית הדשן. רבי יוחנן probes whether בית הדשן is דלמעלה on the מזבח, which would collapse into the father’s position, or דלמטה on the רצפת העזרה, which seems unlike an act of הקרבה. רבי אבא suggests the meaning is דילמא לאיבוד, and despite the objection וכי יש לך דבר שקרב לאיבוד, a supporting teaching is cited: כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, לאכילה הקשתיה ולא לדבר אחר. An explanation is developed through אביי and then רבא on how the פסוק distinguishes נדבתה as כליל תהיה and חובתה as לא תאכל, and a preference is argued for assigning כליל to נדבה based on תדירה, לא חטא, and בוסם וריח, with the counter-argument for חובה based on עישרונו and חובה answered by הנך נפישין.
- A question asks how רבנן use כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל when they already burn the whole offering, and they answer with a ברייתא that employs כליל כליל לגזירה שווה between the “עליונה” and “תחתונה.” A linkage is established so that what is written by מנחת חביתין applies to other מנחת כהן and vice versa, yielding both בכליל תקטיר and a לא תעשה on eating. This frames how a לאו על אכילתו can attach to items governed by כליל תהיה.
- Ravina asks about a כהן who eats מן האימורין, and the Gemara assumes he is certainly liable for לאו דזרות because he is treated as a זר לגבי that קדשים. The doubt focuses on whether he also violates לאו דכליל תהיה. Rav Ashi answers from a teaching of רבי אלעזר that כל שהוא בכליל תהיה ליתן לאו על אכילתו, establishing an additional לאו for eating what must be entirely burned.
- A new משנה states that מנחת כהנים, מנחת משיח, and מנחת נסכים are למזבח ואין לכהנים, and that two הלחם and לחם הפנים are נאכל לכהנים ואין למזבח, with each side described as יפה כח מזבח מכח כהנים or יפה כח כהנים מכח המזבח. The Gemara challenges omissions by proposing עולה, which is answered by איכא עור לכהנים, and עולת העוף, which is answered by איכא מוראה ונוצה. It asks about נסכים and answers לשיתין אזלי, treating that as not the מזבח’s portion.
- The phrase ומאי בזו is explained as excluding שמואל’s claim that המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי אישים, with the conclusion that the wine goes לשיתין. The Gemara then brings support for a different statement of שמואל that המתנדב שמן קומצו והקומץ is מקטיר and the שיריים נאכלין, fitting a framework where not everything becomes entirely למזבח or entirely לכהנים beyond the משנה’s specified cases.
- The Gemara challenges the claim that only שתי הלחם and לחם הפנים are entirely for כהנים by suggesting חטאת העוף, which is answered by איכא דמא on the מזבח, and לוג שמן של מצורע, which is answered by איכא מתנותיו. The phrase ומאי בזו is then tied to excluding the view that שתי הלחם הבאות בפני עצמן לשרפה אתיין, and the conclusion is that בזו יפה כח כהנים לעולם so that even when brought without כבשי עצרת the שתי הלחם are still eaten by כהנים with no דין שרפה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions