Menachos Daf 56 - Mechameitz Achar Mechameitz
Summary
- A sponsored שיעור on מנחות דף נ״ו resumes from והשתא דנפקא ליה מושחט את החטאת and defines what the מיעוט of ושחט אותו teaches once שחיטה בצפון for all חטאות is derived from ושחט את החטאת במקום העולה. The גמרא tests four options for what אותו excludes, rejects several on logical grounds or because they are learned elsewhere, and ultimately returns to the conclusion that the קרבן must be בצפון but the שוחט need not stand בצפון, with רבי חייא’s teaching redirected to establish that the מקבל must be בצפון. The דף then shifts to liability for preparing a מנחה בחמץ, including רב פפא’s ruling that one who bakes can incur two sets of מלקות under certain circumstances, and it broadens to cases where an איסור act is repeated after the prohibited result already exists, via a ברייתא about הקזת דם in a בכור and disputes over הטלת מום בבעל מום. רבי יוחנן frames the consensus that מחמיץ אחר מחמיץ and מסרס אחר מסרס remain punishable, while the core dispute stays limited to מטיל מום בבעל מום, and the sugya closes with דרשות on כל מום and an application cited from the *Minchat Chinuch* about מוחק אחר מוחק.
- A sponsorship is stated by Dr. David Landman in honor of his wife and children לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. A starting point is set at the first wide line on דף נ״ה עמוד ב׳ with והשתא דנפקא ליה מושחט את החטאת.
- A derivation establishes שחיטה בצפון for all חטאות from ושחט את החטאת במקום העולה, since an עולה is שחט בצפון, so ושחט אותו by שעיר נשיא no longer serves to limit צפון to that single case. A first proposal reads אותו as excluding שעיר נחשון from צפון on the assumption that its inclusion in סמיכה would have implied inclusion in צפון, and תוספות explains that this הוה אמינא arises only because the ריבוי about סמיכה appears in the same פסוק as צפון, not because סמיכה generally implies צפון. A ברייתא is brought where רבי יהודה derives סמיכה for שעיר נחשון from the extra word השעיר in וסמך ידו על ראש השעיר, while רבי שמעון instead derives סמיכה for שעירי עבודה זרה, and רבינא challenges the initial exclusion of שעיר נחשון for lack of a shared premise according to רבי שמעון and even questions the premise for רבי יהודה under the principle מאי דאיסתרבי איסתרבי. A further attempt to justify a need for exclusion via בנין אב is rejected because שעה מדורות לא ילפינן, leaving no basis to assume צפון for שעיר נחשון.
- A second proposal reads אותו as teaching that the קרבן is בצפון but the שוחט need not stand בצפון, yet this is challenged from a ברייתא of רבי אחייא on ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, which contrasts שחיטה with קבלה by stating that a מקבל who stands בדרום and receives בצפון פסול, while for שחיטה the animal must be בצפון and not the שוחט. A third proposal reads אותו as excluding בן עוף from צפון by refuting a קל וחומר from בן צאן based on the stricter requirement of a כהן for מליקה, but the קל וחומר is weakened by the פירכא that בן צאן has קבע לו כלי. A fourth proposal reads אותו as excluding פסח from צפון, but a ברייתא of רבי אליעזר בן יעקב already rejects a צפון requirement for פסח through a chain of attempted קל וחומר comparisons to עולה, חטאת, and אשם, each refuted, culminating in the כלל that they are קדשי קדשים while פסח is קדשים קלים.
- The sugya ultimately returns to the conclusion that אותו teaches the שוחט need not stand בצפון, and it reinterprets רבי חייא as establishing a complementary rule that the מקבל must be בצפון, not as the primary source for exempting the שוחט from standing בצפון. A final challenge that the מקבל’s position is derived from ולקח is answered by stating ולקח ולקח לא משמע ליה, so רבי חייא requires אותו to derive that the מקבל stands בצפון.
- A משנה states וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה when the מנחה is prepared בחמץ. Rav Pappa rules that one who bakes is לוקה שתים, אחת על עריכתה ואחת על אפייתה, because אפייה is treated as the completion of עריכה. A contradiction is raised from a teaching that אפייה is a מעשה יחידי for which one is liable בפני עצמה, and the resolution distinguishes cases where the same person both arranged and baked from cases where one person arranged and another person baked, so that the baker can incur liability for both the אפייה and the עריכה inherent in the completion step.
- A ברייתא addresses בכור שאחזו דם and permits bloodletting only in a place that does not create a permanent מום according to רבי מאיר, while חכמים allow bloodletting even where it creates a permanent מום provided one does not slaughter based on that מום. רבי שמעון permits even slaughtering on that מום on the grounds of דבר שאינו מתכוין, as explained in רש״י, with an added clarification that the focus is on the שחיטה rather than the act of הקזה as a פסיק רישא. רבי יהודה forbids any bloodletting even if the animal will die, due to concern that one is בהול על ממונו and will come to cause a permanent מום.
- Rabbi Ḥiyya bar Abba reports in the name of רבי יוחנן that all agree on מחמיץ אחר מחמיץ that the later actor remains liable, based on לא תעשה חמץ and ולא תאפה חמץ and the rule of דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד that makes each stage independently punishable. He also states that all agree on מסרס אחר מסרס that the later actor remains liable, based on ומעוך וכתות ונתוק וכרות ובארצכם לא תעשו and the דרשה that נתוק is written to include נותק אחר כורת שחייב. He limits the actual dispute between רבי מאיר and חכמים to מטיל מום בבעל מום, where רבי מאיר reads כל מום לא יהיה בו as prohibiting adding a מום even to an animal already blemished, and חכמים read תמים יהיה לרצון as restricting the prohibition to animals that are still תמים and destined לרצון.
- The גמרא challenges רבי מאיר from תמים יהיה לרצון and first suggests it excludes בעל מום מעיקרא, then rejects that because such an animal is compared to דיקלא בעלמא with only קדושת דמים, and instead concludes that תמים teaches a limitation regarding פסולי המוקדשין לאחר פדיונם, allowing the imposition of a מום after redemption despite continued prohibitions like גיזה ועבודה. The גמרא challenges חכמים from כל מום לא יהיה בו and answers that כל is needed to prohibit גרמא, as in the ברייתא that forbids placing בצק או דבילה on the animal’s ear so that a dog will take it and cause an ear injury, teaching that one may not cause a מום indirectly.
- The *Minchat Chinuch* applies the sugya’s framework to מחיקת השם by stating that if one erases a letter such that the שם is already invalid and another erases additional letters, the second is פטור from מלקות because he is not מוחק את השם, while liability in cases like מחמיץ אחר מחמיץ and מסרס אחר מסרס rests on explicit ריבויים. He cites the *Shiltei Giborim* that one is not liable for מוחק אחר מוחק because the second act adds no substantial new destruction, contrasting it with cases where the later actor performs a distinct significant act, such as baking after kneading or severing after initial cutting.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions