Menachos 58 - Cycle 14
Summary
- Today’s שיעור on מסכת מנחות דף נח begins on דף נז עמוד ב and develops the איסור of בל תקטירו for anything that is prohibited from being offered on the מזבח, including whether placing such items on the כבש creates liability. The גמרא frames disputes between רבי יוחנן and רבי אלעזר about extending “וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ” to the ramp, and between רבי אליעזר and רבי עקיבא about whether the איסור depends on “כל שממנו לאישים” or on “כל שמי קרבן.” The שיעור then expands into the scope of “כי כל שאור וכל דבש,” the meanings of “כל” and “כי,” the status of mixtures and partial quantities, reasons offered by ראשונים and later מפרשים for the prohibition, and practical halachic offshoots including the רמב״ם’s ruling about קידוש on wine mixed with sweeteners and related questions of סתם יינם.
- Today’s שיעור starts with the הלכה that כל שממנו לאישים creates בל תקטירו for the remainder that is not meant for the אש. The גמרא asks about המעלה מכולם על גבי הכבש, and רבי יוחנן rules דחייב as though it were the מזבח itself, while רבי אלעזר rules פוטר. רבינו גרשום explains that the issue is not burning on the ramp but that even placing them on the ramp is improper, and the בריסקער רב explains that the כבש is not a מקום הקטרה so the איסור there must be about placement rather than actual burning.
- Rabbi יוחנן derives inclusion of the כבש from the extra phrase ואל המזבח לא יעלו, teaching כבש כמזבח for this איסור. Rabbi אלעזר limits כבש כמזבח to the context of שאור ודבש based on the word אותם, and he holds that other cases of “כל שממנו לאישים” do not extend to the ramp. Rabbi יוחנן uses אותם for a different דרשה that limits קרבן ראשית תקריבו to ציבור ולא יחיד regarding שתי הלחם, and it further excludes even a ציבור from bringing שתי הלחם as a נדבה, leaving only the obligatory case, summarized as ומה יש לך להביא? שתי הלחם מן השאור, ובכורים מן הדבש.
- A ברייתא asks why both כל שאור and כל דבש are needed, and it answers that each has a feature the other lacks: שאור הותר מכללו במקדש, while דבש לא הותר מכללו במקדש, and conversely דבש הותר בשירי מנחות while שאור לא הותר בשירי מנחות. Rav Aמי explains that the “heter” of שאור refers to the שתי הלחם that come with the כבשים on שבועות rather than a נדבה of חמץ itself. The גמרא challenges the claim that דבש is never allowed by pointing to ביכורים with birds on baskets, but it answers that the birds serve only לעטר הביכורים and do not make the ביכורים a קרבן of דבש.
- Rashi explains that a כהן may eat שירי מנחות with דבש because למשחה means לגדולה, eating in an enjoyable way. Tosafos suggests that the דין of למשחה may apply only to the meat of a קרבן and not to other items in the same way. The sugya remains focused on the prohibition of offering שאור and דבש on the מזבח even while allowing benefit-oriented consumption in permitted contexts.
- The רמב״ן quotes the רמב״ם in מורה נבוכים that נכרים brought חמץ and honey in their offerings, and the תורה mandates Jewish קרבנות be distinct. The חינוך explains that שאור and דבש represent extremes, extreme sour and extreme sweet, teaching a path of the middle. The דעת זקנים ties the prohibition to על כל קרבנך תקריב מלח, since salt does not combine well with honey or sourdough. The משך חכמה explains that קרבן-work requires human effort, while yeast leavens on its own and honey sweetens on its own, so they contradict the lesson of avodah, and the שיעור adds that sweetness can represent indulgence rather than eating for energy for עבודת השם while חמץ represents delay and lack of alacrity against הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.
- The רדב״ז in שאלות ותשובות רדב״ז defines דבש here as anything sweet, including sugar and bee honey, and he adds that bee honey can be included because it originates from pollen of flowers that grow from the earth. The שו״ת חלקת קטנות rules that sugar is included in the איסור of כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳ and proposes a חידוש that if no salt is available, sugar could substitute for salt because of the עשה of על כל קרבנך תקריב מלח and the principle of עשה דוחה לא תעשה.
- The Rambam rules in הלכות שבת פרק כ״ט הלכה י״ד that קידוש is only on יין הראוי לנסך על גבי המזבח, so if even a drop of דבש or שאור mixes into wine, אין מקדשין עליו, and he states כן אנו מורין בכל המערב. The Rambam reports an opposing view that “יין הראוי לנסך” excludes only יין שריחו רע, מגולה, or מבושל, while the ירושלמי permits יין קונדיטון, meaning wine mixed with honey or spices, and this supports the רשב״א, the רמב״ן, the ריטב״א, and the ריב״ש. The שולחן ערוך in אורח חיים סימן רע״ב allows קידוש on יין מבושל and on יין שיש בו דבש, cites the Rambam as a dissenting יש אומרים, and the רמ״א states the מנהג is to recite קידוש on them even if other wine exists when the mixed or מבושל wine is better.
- The שיעור raises that if sugar is included in דבש and the Rambam disqualifies sweetened wine from ניסוך, then sweetened wine might also be disqualified for קידוש according to the Rambam. The שיעור extends this to סתם יינם by suggesting that if such wine is not fit for the מזבח, perhaps it is not subject to the same restrictions of a נכרי touching it, and it cites the בית יוסף in שאלות ותשובות אבקת רוכל that in Egypt they treated wine with ingredients, even sugar, as not problematic for סתם יינם. The שיעור notes an opposing concern that sugar’s status may be unclear, so wine sweetened only with sugar might still remain within the scope of סתם יינם.
- Rami bar Ḥama asks Rav Ḥisda about placing בשר חטאת העוף on the מזבח, since no part of that קרבן goes to the אש and all is eaten. Rav Ḥisda answers that the determining factor is כל שמי קורבן, so חטאת העוף is included because it is called a קרבן. The גמרא frames this as a תנאי dispute where רבי אליעזר ties the איסור to כל שממנו לאישים and רבי עקיבא ties it to כל שמי קרבן, and Rav Ḥisda identifies בשר חטאת העוף as their practical difference.
- Rava adds לוג שמן של מצורע as a second practical difference because it is used for sprinkling toward the קודש הקודשים and for the ear, thumb, and toe, and it does not belong on the מזבח. Levi teaches from זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם that the phrase כל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע treats it as a קרבן even though it is not offered on the מזבח. The application then depends on whether the rule is “part goes to the fire” or “named a קרבן.”
- A ברייתא derives from כל that liability applies even to partial amounts, and from כי כל that liability applies even to mixtures where the prohibited element is blended. Abaye explains the ברייתא as moving from כזית to חצי זית, while Rava explains it as moving from קומץ to חצי קומץ. The גמרא attributes their disagreement to whether יש קומץ פחות משני זיתים, with Abaye allowing a smaller קומץ and applying כל to פחות מכזית, while Rava holds אין קומץ פחות משני זיתים and maintains אין הקטרה פחות מכזית, making the threshold at least a כזית.
- The שיעור notes that according to Rava the standard קומץ contains two כזיתים, and later פוסקים such as the משנה למלך infer that this raises questions about which כהנים will be fit for קמיצה and even for other עבודה if a small hand is disqualifying. The ספר ייטב מציון cites והולכתי אתכם קוממיות and the גמרא סנהדרין דף ק עמוד א׳ with רבי מאיר’s statement about two קומות of אדם הראשון, and it argues that in the era of משיח people and their hands will be larger, removing the practical difficulty of a two-כזית קמיצה.
- Rava rules that one who offers a mixture of שאור ודבש receives four sets of מלקות: משום שאור, משום דבש, משום עירוב שאור, and משום עירוב דבש. Tosafos questions why there are separate מלקות for שאור and דבש if they were not offered independently, while the הגהות ר׳ אלעזר משה explains with אין איסור מבטל זה את זה and Rashi’s approach that each retains identity in the mixture, and Tosafos offers that the case could involve sequential offerings of שאור, then דבש, and then the mixture. Abaye rules אין לוקין אלא שבכללות, with one version requiring at least one מלקות and another version denying even one because it is a לאו שבכללות rather than a לאו המיוחד like לא תחסום שור בדישו.
- The שיעור explains that the Rambam recognizes examples such as לא תאכלו על הדם where multiple עבירות are derived, and it describes a category where interconnected details sit under a broader prohibition and affect whether and how מלקות applies. The Ramban presents a different framing using the פסח prohibition אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש, treating details as enforceable while debating whether violating a detail also triggers mלקות for the overarching לאו. The שיעור presents this as the conceptual basis for the Abaye–Rava dispute about whether one receives additional mלקות for the general prohibition beyond the specific violated component.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions