Menachos 58 - NBTD
00:00 - Good Morning
00:11 - 57B
08:54 - 58A
20:53 - 58B
25:52 - Have a Wonderful Day!
Quiz - Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- לעילוי נשמת מרתי סימי בת מרדכי, the שיעור learns a ברייתא in זבחים נ״ז עמוד ב׳ about the *lav* of offering on the מזבח parts of קדשים that are meant to be eaten, and it derives the איסור from the פסוק כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להשם. The text classifies which קרבנות and קדשי קדשים fit the rule, challenges how the rule applies to breads like שתי הלחם and לחם הפנים, and answers that their מתיר (the בזיכין of לבונה) makes them fall under בל תקטירו even though nothing from the bread itself goes on the fire. The סוגיא then debates whether placing prohibited items on the כבש counts like placing them on the מזבח, limits who may bring שאור ודבש as קרבן ראשית, and explores whether the defining standard is “ממנו לאישים” or simply “שמיה קרבן.” The end analyzes the word כל to include partial amounts and mixtures, and it presents a dispute whether one receives multiple מלקיות for offering שאור and דבש together or whether מלקות does not apply because this is a לאו שבכללות.
- The גמרא asks מניין למעלה מבשר חטאת, meaning how it is known that placing on the מזבח meat that כהנים are permitted to eat violates a לאו דאורייתא. The text applies this to קדשי קדשים where part is eaten, including חטאת and אשם, and it identifies the remaining category of קדשי קדשים as שלמי ציבור brought on שבועות. The text lists קדשים קלים such as שלמים, תודה, נדר, בכור, and מעשר as cases where the כהן eats from them and therefore placing their edible portions on the מזבח makes one עובר. The text adds the same rule for ממותר עומר, ממותר שתי הלחם, מלחם הפנים, and משיירי מנחות, where the קמיצה goes on the מזבח but the שיירים go to the כהן and offering them is a לא תעשה.
- The פסוק כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להשם is used to derive that כל שהוא ממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו, so once some part is meant for the fire, the remaining part is forbidden to be put on the מזבח. The text states that דבש here means פירות, not only date honey, and it rules out putting any fruit such as grapes or apples on the מזבח. The text reads the דרשה as creating an איסור on the “leftover” when there exists a component that properly goes on the fire.
- The גמרא challenges the rule by asking ושתי הלחם ולחם הפנים יש מהם לאשים, since no part of the breads themselves is placed on the מזבח. The text cites a teaching that יצאו שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהם לאשים and connects this to the absence of הגשה because nothing from them goes on the fire. Rav Sheshet answers אין מגופו לאישים, meaning nothing from the גוף הלחם goes on the fire for purposes of הגשה, but the בזיכין of לבונה are offered and function as the מתיר that allows the לחם הפנים to be eaten. The text concludes that this מתיר suffices to treat the bread as having a relationship to the fire so that offering the bread itself falls under בל תקטירו, while the lack of “מגופו” explains why הגשה does not apply.
- The text presents a dispute about someone who places prohibited items on the כבש rather than the מזבח itself. Rabbi Yochanan holds חייב and derives that the כבש is included from the repeated לשון ואל המזבח לא יעלו. Rav Elazar holds פטור and limits the inclusion using the word אותם in the context of שאור ודבש קרבן ראשית תקריבו אותם, applying the ramp-as-mizbeach inclusion only to those items and not to other cases. Rabbi Yochanan uses אותם for a different limitation taught in a ברייתא about who may bring such offerings.
- The ברייתא derives from קרבן ראשית תקריבו, in plural, that only ציבור and not יחיד brings the relevant offering, and it uses אותם to restrict even ציבור from bringing a similar offering as נדבה rather than the specific חובה framework. The text defines the items as שתי הלחם מן השאור וביכורים מן הדבש. The גמרא then questions the assumption about two loaves and donation by linking it to the later דרשה that treats שאור as something “הותר מכללו במקדש” in some sense.
- The גמרא asks אם נאמר כל שאור, למה נאמר כל דבש and repeats the question in reverse, explaining that each has a feature the other lacks, including שאור הותר מכללו במקדש and דבש לא הותר מכללו במקדש, while דבש הותר בשירי מנחות and שאור לא הותר בשירי מנחות. The text frames the function of כל as extending liability to partial amounts, and it adds that the גמרא soon reads כל as including even a חצי שיעור. A ברייתא explicitly learns שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו, מקצתו מניין, תלמוד לומר כל, and it derives עירוב from כי כל.
- The גמרא asks what it means that שאור is permitted in some form in the מקדש and proposes לאו שתי הלחם דקרב נדבה, while Rashi notes it cannot be referring to the obligatory שתי הלחם of שבועות because it does not go on the מזבח. Rav Amram answers that the intended permissive context is not offering the loaves themselves, but that other קרבנות are brought together with them, so one might have thought their association with חמץ would affect what may go on the מזבח. The text adds that “fruit” also appears alongside a קרבן in the case of baskets with birds, but it concludes that those birds are only לעטר ביכורים הם דאתו and are not connected in a way that creates such a permissive inference.
- Rami bar Chama asks Rav Chisda about המעלה מבשר חטאת העוף על גבי המזבח, since none of חטאת העוף goes on the fire, and the question becomes whether the rule depends on כל שממנו לאישים or on the broader criterion that it is called a קרבן. The text records a תנאים dispute where Rabbi Eliezer requires כל שממנו לאישים and Rabbi Akiva requires כל ששמיה קרבן. Rav Chisda identifies חטאת העוף as the practical difference, while Rava identifies לוג שמן של מצורע, supported by תני לוי כל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע.
- Abaye explains the ברייתא as starting from a כזית as the שיעור, learning from כל that even less than a כזית makes one עובר, and learning from כי כל that a mixture also creates liability. Rava explains the same structure using קומץ as the baseline, deriving from כל that half a קומץ is included and from כי כל that a mixture is included. The text ties the dispute to whether there exists a קומץ that is less than two זיתים, with Abaye allowing an הקטרה פחות מכזית and Rava denying it and concluding אין הקטרה פחות מכזית.
- Rava rules that one who offers שאור ודבש together receives מלקות for שאור, for דבש, and additionally for עירוב שאור and for עירוב דבש, totaling four. Abaye answers that אין לוקין על לאו שבכללות, and the text presents two versions: one where at least one מלקות is given, and one where even a single מלקות is not given because the לאו is not “מיוחד” like לא תחסום שור בדישו. The text ends by urging spreading תורה, and it includes: “Sponsor a שיעור today. mdysponsor.com or sponsor at mdy.org.il.”
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions