Menachos Daf 58 - Issur Se'or and Devash on Mizbei'ach
Summary
- A sponsored shiur on מנחות דף נ"ח begins from דף נ"ז עמוד ב' at איתמר המעלה מכולם על גבי הכבש and frames a sequence of sugyos: whether the איסור of כל שממנו לאישים applies to העלאה on the כבש or only to הקטרה on ראש המזבח, whether שתי הלחם can ever be brought בנדבה, whether the governing definition of the prohibition is דווקא כל שממנו לאישים or more broadly כל ששמו קרבן, how the Torah extends the איסור of שאור and דבש to פחות מכשיעור and to תערובת, and how many מלקיות apply for bringing שאור and דבש together, which leads into the principle of לאו שבכללות and what it means for malkos.
- A shiur is sponsored by Dr. David Lander in honor of his wife and children and לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום, the נשמה שתהא לה עליה, and by Daniel Goldstein in honor of the twelfth יארצייט of his mother, June Goldstein שרה חנה בת מרדכי אריה, with the יארצייט on Thursday, the נשמה שתהא לה עליה. A learning roadmap is laid out for the daf, moving from the כבש issue, to שתי הלחם נדבה, to the definition of the איסור as ממנו לאישים versus שמו קרבן, to שאור ודבש in small amounts and mixtures, to the size of a קומץ, and finally to malkos and לאו שבכללות.
- A מחלוקת states that one who brings items that fall under בבל תקטירו of כל שממנו לאישים onto the כבש is, according to רבי יוחנן, חייב, and according to רבי אלעזר, פטור. A framing question appears whether the case assumes העלאה with הקטרה on the כבש like the standard איסור on the מזבח, while רבנו גרשום reads it as מעלה בלא הקטרה; the חזון יחזקאל explains that the כבש never serves for הקטרה so its העלאה functions without הקטרה, while תוספות in זבחים is מפורש that the מחלוקת concerns bringing onto the כבש and being מקטיר there.
- A ברייתא supports רבי יוחנן from the verse קרבן ראשית תקריבו אותם להשם ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, reading מזבח אין לי אלא מזבח כבש מניין תלמוד לומר ואל המזבח לא יעלו, and the חידושי המהר"ם מחסן לראשב"א explains the extra phrasing after אשי לא תקטירו as a ribui for a new place, namely the כבש, while אילת השלום hears the inclusion from the word המזבח. רבי אלעזר derives exemption from the structure of the verses about שאור ודבש, reading אותם as the ribui that equates כבש to מזבח specifically for שאור ודבש and as a miut that excludes מידי אחריני such as כל שממנו לאישים from the כבש extension, so that the כבש prohibition applies to שאור ודבש but not to כל שממנו לאישים.
- A different דרשה assigns אותם, for רבי יוחנן, to the law that שתי הלחם cannot be brought as a נדבה. A ברייתא states that one might think a יחיד may volunteer and bring something like the שתי הלחם and apply מוצא שפתיך תשמור ועשית, but קרבן ראשית תקריבו teaches ציבור אמרתי לך ולא יחיד; a further הוה אמינא allows the ציבור to bring it בנדבה because the ציבור is שייך to its חובה, and אותם teaches that only the commanded שתי הלחם is brought and no voluntary שתי הלחם is brought. A line asserts that the only permitted instances tied to these categories are שתי הלחם והשאור ביכורים והדבש, with two identifying notes that שתי הלחם is חמץ and that ביכורים includes תמרים as דבש.
- The קרן אורה questions how there can be a הוה אמינא to volunteer שתי הלחם when it is not burnt on the מזבח and asks what the נדבה would be if it is merely baked and eaten, and it also challenges the idea because the ציבור brings שתי הלחם with the כבשי עצרת and תוספות says אין ציבור מביאים שלמים נדבה, implying the כבשים cannot be brought as a נדבה and the לחם cannot be brought without them. A partial resolution notes a view from דף מ"ה that the לחם is בא בפני עצמו even without the כבשים, though the difficulty about the underlying הוה אמינא remains raised.
- A ברייתא explains why both כל שאור and כל דבש are written, because each has what the other lacks: שאור הותר מכללו במקדש while דבש לא הותר מכללו במקדש, and conversely דבש הותר בשירי מנחות while שאור לא הותר בשירי מנחות, so each needs its own כל to extend the prohibition to less than the expected shiur. A challenge suggests that שאור הותר מכללו might mean שתי הלחם דקרבי נדבה, and רב המנונא answers that it refers not to burning the לחם but לקרב עמהם, meaning the כבשים that accompany the שתי הלחם and are offered on the מזבח.
- A further challenge proposes that if accompaniment creates הותר מכללו, then ביכורים should similarly render דבש an exception because the accompanying גוזלות are עולות on the מזבח, citing the mishnah הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות הסלים שבידם ניתנו לכהנים. A response says the birds come only לנויי ביכורים, so this does not count as a true exception of bringing דבש on the מזבח. A רש"י note addresses a requirement of a קרבן with ביכורים and cites a ירושלמי that identifies it as שלמים that need not be brought immediately, so it is not bound tightly enough to qualify as הותר מכללו.
- רמי בר חמא asks רב חסדא about one who is מקטיר בשר חטאת העוף on the מזבח even though it is meant to be eaten by כהנים and no part of חטאת העוף is burnt, with the question whether the prohibition is limited to כל שממנו לאישים or extends to כל ששמו קרבן. רב חסדא rules that the criterion is כל ששמו קרבן, so בשר חטאת העוף qualifies and the act violates the prohibition. A תנאים framework presents רבי אליעזר as holding כל שממנו לאישים and רבי עקיבא as holding כל ששמו קרבן, with נפקא מינות of בשר חטאת העוף and לוג שמן של מצורה, and לוי’s ברייתא כל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורה establishes that the לוג is called a קרבן.
- The מקדש דוד proposes that שתי הלחם brought without כבשי עצרת, as רבי עקיבא holds possible on דף מ"ה, should be a third נפקא מינה because it would be שמו קרבן without being ממנו לאישים. The omission is left as a קשיא, with an added note that it is an unusual scenario because normally the כבשי עצרת accompany the לחם.
- A ברייתא derives that שאור is prohibited not only in full measure but also in partial measure by the word כל, and that עירוב is included by the phrase כי כל שאור. A clarification by אביי reads the initial assumption as a כזית threshold and extends it to חצי זית, while רבא reads the initial assumption as a full קומץ and extends it to חצי קומץ. A dispute is presented that אביי holds יש קומץ פחות משני זיתים while רבא holds אין קומץ פחות משני זיתים, yielding the conclusion for רבא that אין הקטרה פחות מכזית.
- A discussion connects the קומץ-to-זיתים relationship to the broader question of כזית sizing, including a claim from ספר שיעורי תורה that the ability to fit two כזיתים in three fingers suggests a very small כזית. A counter from ספר שיעורין של תורה argues that fitting a כביצה in three fingers implies only unusually large כהנים would be eligible for קמיצה and that future גאולה will include כהנים with larger hands, citing דהלא יטוש ה' את עמו. A response attributed to the גר"ח נאה challenges this approach by invoking the Rambam and Raavad debate about כהנים drinking wine בזמן הזה, arguing that ordinary כהנים cannot be broadly disqualified and that the more consistent implication is that כזית is smaller than many assume.
- A halachic tangent states that the רמב"ם holds kiddush wine must be ראוי לנסך על גבי המזבח, and therefore wine mixed with דבש or שאור אפילו כטיפת חרדל בכוס גדולה is invalid for kiddush, while others limit the disqualification to יין שריחו רע, מגולה, or מבושל. A note states that practice follows allowance even for מבושל, while those who wish to follow the Rambam seek wine with no additives, raising an אחרונים debate whether sugar counts as דבש. A definitional dispute is presented where רש"י on חומש and in שבועות י"ב writes that כל מתיקת פרי קרוי דבש and תוספות is similar, while אבן עזרא limits דבש to דבש תמרים, and a תשובות הרדב"ז is cited regarding whether the Rambam means only דבש תמרים or any sweetener, with a suggested support from מורה נבוכים that frames the issue as sweetened wine.
- A case of one who brings משאור ומדבש on the מזבח yields רבא’s ruling of four malkos: משום שאור, משום דבש, משום עירובי שאור, and משום עירובי דבש, with רש"י reading this as liability for both the substances and their mixtures. תוספות objects that in a mixture one did not bring שאור בעין nor דבש בעין and suggests only two malkos, while a resolution by the glosses of רבי אלעזר משה הורוויץ claims items offered on the מזבח are not מבטל זה את זה so the act can be treated as both mixture and non-mixture, and תוספות offers an alternative reading that the case involves bringing שאור separately, דבש separately, and their mixture together.
- אביי states אין לוקין על לאו שבכללות, treating the inclusions of the mixture-prohibitions within each פסוק as a לאו שבכללות, and a textual note contrasts the alignment of sugyos where in מנחות, פסחים מ"א, and בבא מציעא קי"ט the girsa places the view with אביי while in נזיר ל"ח it appears reversed. The רמב"ם in ספר המצוות שורש התשיעי and other ראשונים are reported as standardizing the sugyos to match נזיר with רבא saying אין לוקין on לאו שבכללות, while תוספות הרא"ש argues to adjust נזיר to the majority and keep our sugya’s assignment. A further split explains that some hold חדא נמי לקי, meaning no multiple malkos per clustered verse but one per cluster, while others hold חדא נמי לא לקי, meaning no malkos at all for לאו שבכללות because malkos are modeled on a focused לאו like לא תחסום שור בדישו. The יראים explains the underlying idea as signaling lesser severity when the Torah does not designate a separate verse for each prohibition, and the shiur closes with a plan to continue at the משנה on the top of נ"ט עמוד א.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions