Menachos 60 - NBTD
00:00 - Good Morning
00:12. -Intro
01:10 - 59B
10:47 - 60A
20:40 - 60B
29:43 - Have a Wonderful Day!
Quiz - Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- A שיעור opens with “Good morning רבותי! לעלוי נשמת סימי מירא רות בת מרדכי” and continues in the middle of דף צ"ט עמוד ב', moving through the דיני מנחות around סולת and *levonah* and the consequences of leaving *levonah* mixed in. A ברייתא about מנחת חוטא and מנחת קנאות that mistakenly received *levonah* establishes that removing it restores validity for full דיני פיגול, while leaving it in makes the מנחה פסול without כרת, and the sugya then tests whether this is treated as דחוי and brings answers from אביי, רבא, רב אשי, and a support from רבי יהודה’s positions. The text then shifts to רבי יוחנן’s rulings and a variant reading of them as questions about minimal amounts of oil and *levonah* on מנחת חוטא, the derivations from “לא ישים” and “לא יתן,” and the דרשה of “עליה” including ריבוי אחר ריבוי. The משנה lists which מנחות require הגשה without תנופה, רבי שמעון disputes regarding כהנים and כהן משיח due to the absence of קמיצה, and the גמרא builds multiple צד השווה arguments and פסוק-derivations for including מנחת חוטא, מנחת סוטה, and מנחת העומר in הגשה, ending with a dispute between רבי שמעון and רבי יהודה about whether עומר needs a פסוק or can be derived from logic.
- A case of putting *levonah* on top of flour is treated as removable so that “you take it out” and it is “not a problem,” while a case of very fine pieces mixed in is framed as being stuck because it cannot be removed and the pieces are not absorbed like oil. A ברייתא states that מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה is fixed by “מלקט את הלבונה וכשרה,” and if מחשבה occurs before removal then “בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת.” A ראיה is drawn that with *levonah* present the פיגול cannot take effect to obligate כרת because פיגול requires a “pure” מחשבה, while after removal “חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבים עליו כרת.”
- A challenge argues that if the מנחה is currently invalid it should be דחוי and therefore not become פסול through מחשבה, and several answers are given. Abaye answers “חטאת קרי רחמנא,” treating the מנחת חוטא as called a חטאת and therefore subject to that פסול mechanism. Rava attributes the ruling to חנן המצרי who holds “דלית ליה דחויין,” bringing the example of יום כיפור where if the שעיר המשתלח dies after the other goat’s blood is in a cup then “מביא חבירו שלא בהגרלה ומזווג לו.” Rav Ashi establishes “כל שבידו לא הוי דחוי” because the *levonah* can be removed easily, and רב אדא supports this from רבי יהודה, who holds of דחוי in cases like “נשפך הדם ימות המשתלח” and “אם מת המשתלח ישפך הדם,” yet still says on ערב פסח “כוס היה ממלא מדם התערובות וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד” because it is בידו to fix.
- A teaching in the name of רבי יוחנן states that “נתן משהו שמן על גבי כזית מנחה” פסל, derived from “לא ישים” as “שימה כל דהו.” A second teaching states that “נתן כזית לבונה על גבי משהו מנחה” is also פסול, derived from “לא יתן כתיב עדי כנתינה” along with “עליה” and a ריבוי אחר ריבוי that becomes a מיעוט allowing a tiny מנחה to be included. An איכא דאמרי presents the first oil case as a question of רבי יוחנן, “בעינן שימה כנתינה?” and leaves it as תיקו.
- A ברייתא expounds “לא ישים עליה שמן” and “לא יתן עליה לבונה” with a הוה אמינא that liability might require “שני כהנים,” and it concludes from “עליה” that “בגופה של מנחה הכתוב מדבר ולא בכהן.” A further הוה אמינא excludes “לא יתן כלי על גבי כלי,” and “עליה” again limits the פסול to placing directly on the actual מנחה.
- A משנה states “יש טעונות הגשה ואין טעונות תנופה” and lists “מנחת הסולת, ומחבת, ומרחשת, והחלות, והרקיקין, מנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, מנחת נכרים, מנחת נשים, ומנחת חוטא.” רבי שמעון says “מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן הגשה” because “לפי שאין בהם קמיצה,” establishing the linkage “וכל שאין בהם קמיצה, אין בהם הגשה.” Rav Pappa asserts that lists of this form are ten-item lists and uses that framing to exclude רבי שמעון’s view that “מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא,” which would create an extra category.
- A ברייתא derives that הגשה applies not only to the קומץ but to the full מנחה from an extra “מנחה,” and includes מנחת חוטא from “את המנחה.” A logical derivation attempts to learn מנחת חובה from מנחת נדבה, is refuted because נדבה has שמן ולבונה, brings מנחת סוטה as a counterexample lacking them but requiring תנופה, and returns to a צד השווה of קמיצה to include מנחת חוטא until it is refuted because the sources are “הוכשרו לבוא בעשיר כבעני” while מנחת חוטא is not, necessitating the פסוק. רבי שמעון derives “והביאה” to include מנחת העומר להגשה with support from “והביאתם עומר ראשית קצירכם אל הכהן,” and derives “והקריבה” to include מנחת סוטה להגשה with support from “והקריבה אותה אל המזבח.”
- A further דין argues that מנחת סוטה should require הגשה from מנחת חוטא, is challenged by the wheat-versus-barley distinction and then by the presence of שמן ולבונה in עומר, and returns to a צד השווה of קמיצה until it is refuted because the compared מנחות require fine preparation while סוטה can come as simple קמח, forcing the פסוק “והקריבה.” רבי יהודה instead uses “והבאת” to include מנחת סוטה and says “מנחת העומר לא צריכה קרא” because it comes “מדין” through a chain using מנחת חוטא and מנחת סוטה and a צד השווה of קמיצה and הגשה. רבי שמעון still requires a פסוק for עומר and refutes the צד השווה because the other cases are “מצויין” while עומר is once a year, and רבי יהודה counters that “המצוי טפי” belongs to the yearly עומר because the others may not occur at all for long stretches.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions