Menachos 60 - Cycle 14
Summary
- Today's שיעור on מסכת מנחות דף ס begins from דף נט עמוד ב and derives precise שיעורים from Torah terms like שימה, נתינה, and עליה to determine when adding שמן or לבונה פסולizes a קרבן מנחה, then broadens these דרשות into interpretive and מוסר applications about review, humility, תפילה language, and leadership. The שיעור continues with a ברייתא on לא יצק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, including cases of two כהנים versus one כהן and the case of כלי על גבי כלי, and brings explanations from רש״י, תוספות, רבינו תם, the רמב״ם as explained by the אור שמח. The משנה then introduces the מצוה of הגשה, explains that the entire מנחה requires הגשה though it is not מעכב, defines where and by whom it is done, lists which מנחות require הגשה without תנופה, and records רבי שמעון’s rule linking קמיצה and הגשה. The גמרא derives these laws from pesukim and logical structures like מה הצד, contrasts מנחת חוטא, מנחת נדבה, מנחת סוטה, and מנחת העומר with multiple פרכות, adds רבי יהודה’s approach, and ends with limiting דרשות from words like אלה and מאלה about what kinds of מנחות a יחיד can pledge.
- A person who puts even the smallest amount of oil on a כזית of מנחה makes the קרבן מנחה פסול, because לא ישים עליה שמן teaches that שימה means כל דהוא, while עליה requires that the מנחה receiving it has the שיעור of a כזית. A person who puts a כזית of לבונה on even something minimal of מנחה makes the קרבן מנחה פסול, because when the תורה uses נתן it requires עד דאיכא נתינה, meaning a שיעור of כזית for what is given. A double use of עליה becomes הוה ריבוי אחר ריבוי, and אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט teaches that even without a full כזית of מנחה, לבונה can still disqualify.
- A teaching in ספר דברי ישראל, ספר כללי אורייתא applies אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות to a person who learns less new material because he is reviewing, because review causes retention and return of learning. A teaching applies אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט to a person who constantly learns new material without review, because that leads to forgetting. A second teaching applies אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט to a person who keeps thinking he is the greatest, and applies אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות to extreme humility as true greatness.
- A different version presents רבי יוחנן asking whether placing a minimal amount of oil on a כזית מנחה is פסול, and the question is whether מי בעינן שימה כנתינה so that even שימה would require a כזית. A צד compares שימה meaning כל שהוא versus נתינה meaning a כזית, and frames the ספק as whether the requirement of כזית extends beyond נתינה.
- תוספות notes that the פסוק of תרומה says תתן לו, yet the גמרא says חטה אחת פוטרת את הכרי מדאורייתא. The אחרונים, the משנה למלך and שפת אמת, explain that תרומה has two parts: הפרשה from טבל and נתינה to the כהן, and תתן refers to what is given to the כהן rather than the act of הפרשה.
- A פסוק says וכל מדוי מצרים הרעים אשר לא ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך, and מפרשים explain that לא ישימם implies that even a smallest amount will not be put on כלל ישראל, while ונתנם implies a significant amount of punishment for the enemies. A תפילה says ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך ושים חלקנו עמהם, and the explanation says ותן fits a request for רבים as a larger giving, while ושים fits a יחיד asking humbly like השואל כעני על הפתח. A question is raised from ובא לציון where one says וישם בלבנו אהבתו ויראתו even though רוחניות requests align with הרחב פיך ואמלאהו and אהבה רבה says ויתן בלבנו, and the נוסח variation is tied to when prayer speaks for רבים versus יחיד.
- A question is raised why the ברכה ends with שים שלום if שלום is the greatest כלי מחזיק ברכה, and a contrast is made to the פסוק ונתתי שלום בארץ where the תורה uses נתינה. An answer is suggested that ונתתי שלום בארץ describes what הקדוש ברוך הוא gives with יד רחבה, while שים שלום can also refer to what people must give each other, which is not simple.
- A פסוק commands שום תשים עליך מלך, and the question is why שמואל got upset when ישראל asked for a king. ספר החיים explains that שום תשים teaches the מלך should be only שימה and not have the final say, because the final authority over כלל ישראל is הקדוש ברוך הוא. The explanation says the problem was that they asked in a way of נתן, seeking a king with the final say, rather than asking שים לנו מלך with subservience to what הקדוש ברוך הוא wants.
- A פסוק says הראינו השם חסדך and adds וישעך תתן לנו, and מפרשים explain that one asks to see חסדי השם and begs for ישועה in a very significant way. רב ברוך שמשון שניאורסון זצ״ל explains וישם לך שלום alongside ושמו שמי as a form of ריבוי אחר ריבוי, where two small amounts combine to mean a lot.
- A ברייתא derives from עליה that the איסור refers to בגופה של מנחה and not to whether one or two כהנים performed the acts, so שמן and לבונה on the מנחה are prohibited regardless of who applied them. A further derivation from עליה limits the prohibition to placing directly into the מנחה and excludes לא יתן כלי על גבי כלי from פסול. רש״י explains that the חידוש is that even if one כהן does both שמן and לבונה he is still עובר, while תוספות argues the פסוק already makes them separate איסורים and explains the חידוש as liability for two sets of מלקות even though the second act occurs after the מנחה is already פסול. רבינו תם says double מלקות applies only when oil and לבונה were put onto two different מנחות, because once oil פסולizes that מנחה it cannot become פסול again. The רמב״ם, as explained by the אור שמח, teaches that the כהן who brings the מנחת חוטא is the one who is עובר, so if different people placed שמן and לבונה but a כהן brought that מנחה, he is חייב two לאווין.
- A מצוה of הגשה requires bringing the מנחה to touch the מזבח, based on והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח and לפני ה׳ אל פני המזבח. A derivation from והבאת את המנחה teaches that not only the קומץ but the entire מנחה requires הגשה. A ruling states that הגשה is not מעכב and the מנחה is כשר without it, and the double mention of the law serves to define where it is done rather than to make it essential. A statement sets the location as the south-west corner of the מזבח with a מחלוקת תנאים whether it is exactly at the corner or on the south side of that corner, and it can be done all day. A rule states that only a כהן performs הגשה because a ישראל may not stand where the מזבח is, and because מקמיצה ואילך all עבודה must be by a כהן, and the תורה’s placement of הגשה after קמיצה gives it the same כהן-only status even though it occurs before קמיצה.
- A list of מנחות טעונות הגשה ואין טעונות תנופה includes מנחת הסולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, חלות and רקיקין of מנחת מאפה, מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, מנחת נכרים, מנחת נשים, and מנחת חוטא. A note from ספר עולת שלמה observes that this משנה assumes a נכרי can bring even a קרבן מנחה and not only a קרבן עולה. רבי שמעון rules that מנחת כהן and מנחת כהן משיח have no הגשה because they have no קמיצה, and he states וכל שאין בהן קמיצה אין בהן הגשה. תוספות explains that רבי שמעון gives a סימן and summary rule and does not mean that lack of קמיצה is the causal reason for lack of הגשה.
- רב פפא states that whenever the משנה lists these מנחות, עשר תנא, they come with ten חלות. The גמרא explains this excludes רבי שמעון’s view on דף ס״ג עמוד א that one may bring מחצה חלות ומחצה רקיקין, and establishes that all ten must be the same type.
- משך חכמה explains that הגשה gives the מזבח a שייר in the קרבן by placing the entire מנחה next to the מזבח so that when כהנים receive their שייר it is משולחן גבוה קזכו. A conclusion says that if there is a מנחה where the כהנים receive no שייר, the concept of משולחן גבוה קזכו does not apply and therefore there is no הגשה.
- A ברייתא derives from והבאת את המנחה that without את המנחה one might think only the קומץ requires הגשה, and את teaches that the entire מנחה requires הגשה including מנחת חוטא. A proposed מה הצד from מנחת נדבה to מנחת חוטא is rejected because מנחת נדבה has שמן ולבונה, then מנחת סוטה is offered as proof because it lacks שמן ולבונה but has הגשה, and it is rejected because it has תנופה. A return to מנחת נדבה leads to a הצד השוה of being equal in קמיצה and הגשה, but it is rejected because the shared trait is that those מנחות are הוכשרו לבא בעשיר כבעני while מנחת חוטא is עולה ויורד, and therefore the לימוד remains תלמוד לומר: את המנחה.
- חשוקי חמד presents a case of a poor father of a כלה who promised furniture and refuses used furniture, and a גבאי argues that donors themselves may not have fine furniture and funds are limited for all חתנים וכלות. A story is cited about רבי יוסף ציינווערט withdrawing from צדקה work after seeing a donor sitting on a three-legged chair, objecting to collecting for nice furniture while the donor lacks basics. The question is brought to the טשעבינער רב, who compares the situation to פדיון שבויים where money is paid even to a reprehensible נכרי because the obligation is to free the יהודי, and he applies that logic to helping the father marry off his daughter even if the request seems unreasonable.
- רבי שמעון derives from והבאת to include מנחת העומר in הגשה using והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, and includes מנחת סוטה using והקריב אותה אל המזבח. A claim says מנחת סוטה should be learned logically from מנחת חוטא because if a מנחה without תנופה requires הגשה then one with תנופה should as well, but it is rejected because מנחת חוטא is חטים and מנחת סוטה is שעורים. A proof from מנחת העומר is rejected because it has שמן ולבונה, and a return to מנחת חוטא creates a צד השוה, but it is rejected because the shared trait is סולת and not קמח, while מנחת סוטה is קמח, so the פסוק remains necessary.
- רבי יהודה learns מנחת סוטה from והבאתה and from והביא את קרבנה עליה, and he says מנחת העומר does not need a פסוק because it follows from a logical דין built from מנחת חוטא and מנחת סוטה. A פרכה against learning from מנחת חוטא because it is חטים is answered by מנחת סוטה as שעורים, and a פרכה that מנחת סוטה is באה לברר עון is answered by מנחת חוטא, leading again to a צד השוה of קמיצה and הגשה. A further debate contrasts whether the צד השוה is valid because מנחת חוטא וסוטה can occur often while מנחת העומר is once a year, and רבי יהודה responds that מנחת העומר is guaranteed annually while the others may never occur, making a מחלוקת about whether מצוי means how often it can come or how often it must come.
- A הוה אמינא says והבאתה might allow a יחיד to donate a מנחה מן השעורים by analogy to the ציבור’s חובה from חיטין and מן השעורים, and the conclusion is תלמוד לומר אלה, אלה אלא אלה, limiting a יחיד to what the תורה enumerates and excluding a voluntary barley מנחה. Another הוה אמינא says אלה could mean one who says הרי עלי מנחה must bring all five types, and the conclusion is תלמוד לומר מאלה, establishing that he may bring one if he wants and may bring all five if he wants, with no requirement to bring all five.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions