Menachos 61 - Cycle 14
Summary
- We begin מסכת מנחות דף סא from דף ס עמוד ב with the גמרא continuing the הלכות of הגשה and deriving inclusions and exclusions from רבי שמעון’s reading of והבאת את המנחה and other textual nuances, so that most מנחות require הגשה while specific offerings such as שתי הלחם, לחם הפנים, and מנחת נסכים are excluded for defined reasons. We then move into the משנה’s framework for תנופה versus הגשה, the procedures and locations for each, and the rule that תנופות קודמות להגשות, alongside disputes between רש״י, רמב״ם, and explanations from the ראב״ד and קרן אורה. The sugya expands into תנופה by אשם מצורע with לוג השמן, תנופה of ביכורים according to רבי אלעזר בן יעקב (and also רבי יהודה), and practical details of כהן involvement under the owner’s hands and the question of חציצה, followed by who makes the ברכה. The discussion concludes by defining who performs תנופה, excluding עובד כוכבים and excluding women from performing the act themselves, and then uses this to frame a broader conceptual issue of שליחות and a later halachic comparison to ציצית in שולחן ערוך and the debate in מגן אברהם, משנה ברורה, and רבי עקיבא איגר בשם מזרחי.
- Rabbi שמעון learns from והבאת את המנחה לרבות שאר מנחות that additional מנחות such as מנחת נכרי and מנחת נשים require הגשה. Rabbi שמעון uses מאלה to exclude that requirement from שני הלחם and לחם הפנים, and the ברייתא explains that שאר מנחות are included because יש בהם לאישים while two loaves and showbread are excluded because אין בהם לאישים. The גמרא challenges this with מנחת נסכים כולו לאישים and then excludes it by תלמוד לומר מאלה.
- Rabbi שמעון already uses והקריב to include the מנחת סוטה for הגשה, and the גמרא answers with the derasha of והקריב והקריב, treating textual additions as creating additional sources. The brayta includes שאר מנחות because they come בכלל עצמן and excludes מנחת נסכים because אינה באה בכלל עצמה, since its obligation originates from the קרבן it accompanies. The גמרא then challenges with מנחת קנאים ומנחת כהן משיח and presents תלמוד לומר והגישה and the resolution of מהגיש והגישה, concluding with a combined rationale that included מנחות share all three features of יש מהם לאישים, באות בכלל עצמן, and יש מהם לכהנים, while excluded categories each lack at least one of these traits.
- A ברייתא on מנחת מרחשת cites והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה אשה ריח ניחוח להשם and teaches that although one might think קמיצה could be done בכלי, the פסוק וקמץ ממנו בקמצו requires it to be done with his hand. The derasha applies the general rule of קמיצה being בקמצו to this הרמה as well, excluding performance with a כלי.
- The בריסקער רב asks that מנחת נסכים can be brought later, as מביא אדם מנחתו וקרבנו היום allows bringing the נסכים after the קרבן, so the גמרא’s framing that it “comes along” is questioned. The בריסקער רב answers that the g’mara’s point is the origin of the חיוב, since מנחת נסכים is obligated because of the קרבן even if not delivered simultaneously. The focus is on why it is classified as not coming “for itself,” not on logistics of timing.
- The text cites a debate based on the דין in מסכת זבחים דף צ״א עמוד ב׳ that משתנדב אדם שמן בפני עצמו. רבינו גרשום says oil can be handled by cupping hands together to hold oil in the palm for קמיצה. תוספות יום טוב says that here קמיצה is actually done with a כלי even though קמיצה is not normally done with a כלי.
- The משנה lists items that require תנופה and not הגשה, including לוג שמן של מצורע ואשמו, ביכורים כדברי רבי אלעזר, אימורי שלמי יחיד, and חזה ושוק שלהם for both men and women in ישראל, but not for אחרים. The שפת אמת and others explain that the focus on שלמי יחיד is because, following רבי, by שלמי ציבור they do תנופה on the entire קרבן, while the משנה emphasizes cases where only part such as חזה ושוק is waved. The פסוק about לחמי נזיר, ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו, is questioned why it is not in the משנה, and the קרן אורה suggests it is included under the category of שלמי יחיד.
- The משנה explains that on שבועות the שתי הלחם are placed on the two כבשים, hands are placed underneath, and the motion is מוליך ומביא מעלה ומוריד as derived from אשר הונף ואשר הורם. The text states that the various explanations for the purpose of תנופה converge on recognizing our connection to הקדוש ברוך הוא.
- The משנה states that תנופה is done במזרח of the עזרה, while הגשה is done במערב, and תנופות קודמות להגשות. רש״י says “מזרח” is not exclusive and that one may do it on any side, while the רמב״ם takes the משנה literally that it must be on the east. The ראב״ד supports the רמב״ם by arguing that one should not go too close to the בית המקדש unless necessary, and מזרח is farther than מערב, so it is preferred. The קרן אורה explains רש״י as holding that if anywhere is מותר, then doing it closer is preferred, and explains the רמב״ם as applying אין מעבירין על המצוות so that if it can be done on the מזרח side one should not proceed to the מערב.
- The משנה rules that מנחת עומר and מנחת קנאות require both הגשה and תנופה. The משנה rules that לחם הפנים and מנחת נסכים require neither הגשה nor תנופה.
- Rabbi שמעון says there are three offerings with three mitzvot where two apply to each and the third does not, namely זבחי שלמי יחיד, זבחי שלמי ציבור, and אשם מצורע. זבחי שלמי יחיד requires סמיכה חיים and תנופה שחוטים but not תנופה חיים. זבחי שלמי ציבור requires תנופה חיים ושחוטים but has no סמיכה because it is a קרבן ציבור with no individual owner to do סמיכה. אשם מצורע requires סמיכה and תנופה חי but has no תנופה שחוט.
- The גמרא derives from ויקרא אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה that אשם מצורע and לוג השמן are waved together. The גמרא derives from the singular phrasing that if they were waved separately one still fulfills the requirement. The g’mara excludes doing additional separate waves after a combined wave by reading תנופה as once and not תנופות.
- The גמרא explains that the משנה’s “מזרח” follows from לפני ה׳ meaning the east side for תנופה. The g’mara distinguishes that the inference of “לפני ה׳” as מערב applies to מנחה דאקרי חטאת, because חטאת requires יסוד for pouring שירי הדם, and the קרן דרומית מזרחית lacks יסוד, forcing the operative corner to be דרום מערב. The g’mara states that where the יסוד requirement does not govern, the east is called לפני ה׳.
- The משנה attributes ביכורים requiring תנופה to רבי אליעזר בן יעקב based on ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח השם אלקיך. The גמרא explains his source as גמר יד יד משלמים from ולקח הכהן הטנא מידך and ידיו תביאנה, yielding that תנופה involves both כהן and בעלים, implemented as כהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף. The text brings three answers to the חציצה question: there is no דין of חציצה by תנופה because the owner is primary, the hands are arranged to avoid interposition, or the תורה prescribes this form so it is not a concern.
- The text reports that רש״י in מסכת עירובין says a ברכה is made on תנופה without specifying who recites it. The מנחת חינוך ties this to the earlier question and holds that according to רש״י the owner is the primary participant and therefore makes the ברכה. The מנחת חינוך states that according to תוספות the כהן is primary and therefore the כהן should make the ברכה.
- The תוספתא is cited about the two כבשים on שבועות and the suggestion that one כהן is under another כהן for תנופה, raising a renewed חציצה concern. The חסדי דוד answers that two כהנים participate for practical reasons because the animal is too heavy. The חזון יחזקאל (ר' חזקאל אברמסקי) explains that two כהנים represent the two roles learned in the g’mara, one representing the owner and one representing the כהן.
- The רמב״ם in הלכות ביכורים פרק ג הלכה יב says: וכשם שטעונים תנופה, כך טעונים קרבן שלמים ושיר ואין הקרבן מעכב. ר' יוסף דוב סולובייצ'יק explains that תנופה is part of the bringing of ביכורים itself, so it is essential, while the קרבן is not part of the bikkurim process and therefore is not מעכב even though it should be brought.
- The גמרא asks why the attribution is not also to ר' יהודה, since a ברייתא reads והנחת לפני ה' אלהיך as זו תנופה after establishing that הנחה is already learned from ולקח הכהן הטנא מידך והנחת לפני מזבח ה' אלהיך. רבא answers that the פסוק used by רבי אלעזר בן יעקב appears earlier, so it is cited first. The g’mara gives another reason: הואיל ורב גוברא, invoking the principle that רבי אלעזר בן יעקב is משנתו קב ונקי.
- The גמרא explains the משנה as meaning that both men and women’s קרבנות require תנופה, but תנופה עצמה בידי ישראל אבל לא בידי נשים, so the כהן does the תנופה on behalf of a woman’s offering. A ברייתא derives from בני ישראל that בני ישראל מניפין ואין העובד כוכבים מניפין and בני ישראל מניפין ואין בנות מניפות. ר' יוסי argues from the distinction in סמיכה between ישראל and עובד כוכבים ונשים that perhaps a similar distinction should apply to תנופה, and the response distinguishes סמיכה as requiring the owner while תנופה can be performed by the כהנים, allowing women’s offerings to have תנופה through the כהן while excluding the עובד כוכבים from תנופה.
- The ראשונים note that women and נכרים do not have סמיכה because it must be done in the עזרה and they are not allowed to enter the עזרה. The שיטה adds that even though the owner is not in the עזרה, the owner should be saying וידוי and davening anyway while the קרבן is being brought.
- תוספות asks why one cannot appoint someone else for סמיכה based on שליחות של אדם כמותו. רבי יוסף אנגיל in his ספר לקח טוב uses this g’mara as evidence that שליחות means the שליח is an extension of the sender, so if the sender cannot do the act then the שליח cannot do it either, because an extension cannot be stronger than the person himself.
- The שולחן ערוך באורח חיים סימן י״א סעיף א׳ rules that ציצית שעשה גוי פסולה from דבר אל בני ישראל, but that a woman may make them. The רמ״א cites a stringency to require men and says וטוב לעשות כן לכתחילה, and the מגן אברהם questions the שולחן ערוך from the pattern that דבר אל בני ישראל excludes נשים ונכרים as in the sugya, while the משנה ברורה connects this to the רמ״א as בני ישראל ולא בנות ישראל. רבי עקיבא איגר בשם מזרחי argues that בני ישראל does not automatically exclude women unless there is a specific reason, and explains that in the קרבנות context the exclusion is because they are מצוות עשה שהזמן גרמא, since they are brought by day, which provides the reason to read בני ישראל as excluding women in that setting.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions