Menachos 63 - NBTD
00:00 - Good Morning
00:11 - 63A
13:15 - 63B
30:56 - Have a Wonderful Day!
Quiz - Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- A person who vows to bring a *mincha* “במחבת” cannot fulfill it with a *mincha* made in a *marcheshet* and vice versa, and the sugya defines the practical differences between the vessels and what is produced in them while tracing the competing explanations of רבי יוסי הגלילי and רבי חנינא בן גמליאל and concluding that the distinctions are received tradition and textual inferences. A further dispute addresses whether terms like מרחשת and מחבת in a vow refer to donating the כלי itself or the *mincha* prepared in it, and the conclusion follows בית הלל that they refer to the vessels. The sugya then turns to *ma’afeh tanur* and whether כופח, רעפים, and יורת הערביים qualify, develops רבי יהודה’s and רבי שמעון’s readings of “תנור תנור,” and clarifies via רבא that sanctification depends on verbal designation “לשום תנור,” not the oven itself. It continues with the debate whether one who says “מנחת מאפה” may bring a mixture of חלות and רקיקין, contrasts רבי יהודה, רבי שמעון, and רבי יוסי ברבי יהודה with an *i’kha beinayhu* of בדיעבד, and ends with הדרן עלך כל המנחות and the opening of the עומר sugya about שבת versus חול quantities, labor minimization, and the attempted comparison to skinning the פסח when ערב פסח falls on שבת.
- A person who says “הרי עלי במחבת” does not bring it “במרחשת,” and one who says “במרחשת” does not bring it “במחבת,” and the *gemara* later treats a *nafka mina* between saying with ב׳ and with מ׳ as affecting whether the reference is to the כלי or the פעולה done in it. A *marcheshet* is described as the deeper vessel and a *machavat* as the flat pan, with the familiar difference that equal oil yields a spongier product in the deep vessel where the oil remains and a harder product in the flat one where the oil burns off. רבי יוסי הגלילי states that מרחשת יש לו כיסוי and מחבת אין לו כיסוי, and the covered vessel traps the oil and yields softer bread while the uncovered vessel allows evaporation and yields tougher bread. רבי חנינא בן גמליאל states that מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין and מחבת צפה ומעשיה קשין, with the deeper vessel’s oil “shaking” within and the shallow vessel producing hard results.
- The *gemara* probes the source of רבי יוסי הגלילי’s distinction by attempting to derive מרחשת from רחש לבי דבר טוב and to connect מחבת with מחבוי הפה and the idiom מנבח נבוכי, and it also proposes the reverse by reading מחבת as מחבוי הלב from למה נחבאת לברוח and מרחשת as רחושי הפה from הוה מרחשן שפוותיה. The sugya rejects these linguistic derivations as decisive because each term can be read in multiple ways and concludes אלא גמירי לה as a received tradition for the identification, with מחבת open and shallow and מרחשת deep with a cover as presented in the flow. רבי חנינא בן גמליאל brings verses as support, reading וכל נעשה במרחשת as indicating depth by “inside” the vessel and ועל מחבת as indicating shallowness by “on” the vessel.
- בית שמאי rule that one who says “הרי עלי מרחשת” יהא מונח עד שיבוא אליהו because it is uncertain whether מרחשת is named for the כלי or for what is made in it. The *gemara* frames the ספק as אי על שום כלי נקרא או על שום מעשיהם and treats the uncertainty as preventing obligating him to one specific fulfillment. בית הלל state כלי היה במקדש ומרחשת שמה and define it as ודומה כמין קלבוס עמוק, and רש״י describes a tong-like form with circular indentations in which dough sits and emerges in a patterned form described as וכמין בלוטי היוונים, with רש״י also citing the term גלואון. בית הלל cite וכל נעשה במרחשת ובמחבת to prove אלמא שום הכלים נקראו ולא על שום מעשיהם, and the presentation rules that we *pasken* like בית הלל so that saying מרחשת means the vessel itself.
- A person who says “הרי עלי תנור” does not bring מאפה כופח, nor מאפה רעפים, nor מאפה יורת הערביים, and רבי יהודה allows מאפה כופח as included within תנור. A *baraita* states מאפה תנור ולא מאפה כופח ולא מאפה רעפים ולא מאפה יורת הערביים, and רבי יהודה argues from “תנור תנור” appearing twice as a *mi’ut achar mi’ut* where ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות to include what is most similar to a תנור, namely להכשיר מאפה כופח.
- רבי שמעון also invokes “תנור תנור” but assigns each occurrence, אחד שתהא אפייתו בתנור ואחד שיהא הקדשו בתנור, implying an added sanctity tied to the oven. The *gemara* challenges whether רבי שמעון holds that the oven makes it קדוש by citing רבי שמעון’s statement that שתי הלחם ולחם הפנים כשירות בעזרה וכשירות בבית פאגי, and רש״י notes that if an oven itself conferred sanctity outside the עזרה it would create an issue of יוצא. רבא resolves by emending to שיהא הקדשו לשום תנור, and רש״י explains that when sanctifying the flour one must verbalize יאמר על מנת לאפותה בתנור אני מקדישה, so the mouth designates the intent and not the oven itself confers קדושה.
- A person who says “הרי עלי מנחת מאפה” does not bring מחצה חלות ומחצה רקיקין, while רבי שמעון permits it מפני שהוא קרבן אחד and allows bringing חלות alone, רקיקין alone, or a mixture, expressed in the repeated formulation מחצה חלות ומחצה רקיקין. רבי יהודה derives the prohibition from “קרבן מנחה” as קרבן אחד אמרתי לך ולא שנים ושלשה קרבנות, while רבי שמעון counters that the verse says קרבן only once and yet includes both חלות ורקיקין so he infers that mixing is permitted. The account emphasizes that after baking one performs ובללן וקומץ משניהם, and רש״י explains ובוללן דלאחר אפייתן פתתן ומרכן עד שמחזירן לסלתן, and it is stated that if one took a *kemitza* effectively from one type it suffices. רבי יוסי ברבי יהודה agrees with the result that one may not bring a mixture but derives it from the juxtaposed verses beginning וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת and argues that, just as the lower מנחות are two distinct types with an איסור דאורייתא of לא ישים עליה שמן if oil is added where it is forbidden, so too חלות and רקיקין are two distinct types and mixing them creates a פסול even בדיעבד. The sugya states איכא בינייהו דיעבד between רבי יהודה and רבי יוסי ברבי יהודה, and it explains רבי יהודה’s response to רבי שמעון by treating the doubled בשמן בשמן as כמאן דכתיב קרבן קרבן דמי, while רבי שמעון treats the phrase as teaching that either all חלות, all רקיקין, or a mixture is valid.
- The text closes the tractate with הדרן עלך כל המנחות and opens the next משנה with רבי ישמעאל אומר עומר היה בא בשבת משלוש סאין ובחול מחמש, tying the עומר to permitting the new crop and noting practical awareness of ישן and that it can be an איסור דאורייתא. The many שבת-prohibited מלאכות involved in preparing the עומר are enumerated in the presentation as קצירה, זורה, דש, טוחן, and sifting through multiple stages, and the question becomes whether שבת requires changing the process. וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול משלוש היה בא, while רבי חנינא סגן הכהנים says that on שבת it is harvested ביחיד ובמגל אחד ובקופה אחת and on חול it is done בשלושה בשלוש קופות בשלוש מגלות, and the explanation links the public three-person procedure to countering the בייתוסים reading of ממחרת השבת while also invoking שבת’s need to be ממעט במלאכה.
- The *gemara* asks what רבי ישמעאל holds, since if the finest עשרון requires five then even שבת should use five, and if three suffices then even חול should use three. רבא explains that רבי ישמעאל holds עשרון מובחר בלא טירחא אתי מחמש and בטירחא אתי משלוש, so weekday uses five for easier superior output while שבת prefers fewer categories of melacha even at the cost of added effort within one melacha. The rationale is stated as מוטב שירבה במלאכה אחת ואל ירבה במלאכות הרבה, preferring longer sifting over increasing harvesting and other operations that multiply melachos.
- רבא states that רבי ישמעאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אמרו דבר אחד and brings a *baraita* about ארבעה עשר שחל להיות בשבת where רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא says מפשיט את הפסח עד החזה while חכמים say עד שיפשיט את כולו. The *gemara* suggests the shared principle כל היכא דאפשר לא טרחינן, and then offers two ways the comparison may fail by distinguishing ביזיון קדשים considerations in the skinning case and by distinguishing where one acts לצורך גבוה בלבד versus לצורך גבוה ולצורך הדיוט. The section ends with the speaker’s farewell, leaving the *gemara*’s final assessment in these proposed distinctions.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions