Menachos 65 - Cycle 14
Summary
- Today’s שיעור on מסכת מנחות דף ס״ה opens with the משנה’s detailed procedure for קצירת העומר, emphasizing advance preparation, public participation, and repeated public call-and-response to establish that the cutting is done specifically on the second day of פסח even when it falls on שבת. The text attributes the fanfare and repetition to opposition to the צדוקים and בייתוסים, who interpret ממחרת השבת as Sunday, and it develops the historical and ideological roots of those groups from אנטיגנוס איש סוכו and his תלמידים. The גמרא then brings material from מגילת תענית about commemorative days in ניסן tied to defeating צדוקי positions on the תמיד and on שבועות, and it records רבי יוחנן בן זכאי’s debate and multiple תנאיים’s proofs that ספירת העומר begins after יום טוב, not after שבת בראשית. The sugya further derives from וספרתם לכם that each individual must count, explores whether counting requires speech, and contrasts ספירת העומר with a woman’s counting of ז׳ נקיים regarding ברכות and the nature of the counting.
- The משנה teaches that שלוחי בית דין go out מערב יום טוב and make the barley into bundles while it is still attached to the ground, so that the cutting on יום טוב is easy. The תפארת ישראל explains that many people participate in the cutting and advance bundling avoids טירחא דציבורא. The משנה states that all nearby cities gather so that the cutting is done בעסק גדול, and the שפת אמת connects this to cutting near ירושלים when possible and relying on nearby residents when the location is farther away. The פוסקים say that בזמן הזה there is no preparation for קצירת העומר because חול המועד permits מלאכה only when necessary, and because the original cutting is designed to be publicized.
- The משנה describes that after dark the cutter repeatedly asks “בא השמש” and the people answer “הן,” and he similarly repeats “מגל זו” and “קופה זו” with the answer “הן.” The משנה adds that when it is שבת he asks “שבת זו” and they answer “הן,” establishing that קצירת העומר is דוחה שבת. The final prompt is “אקצור,” and the crowd responds “קצור” rather than “הן,” and the שפת אמת explains that “הן” is used to avoid unclear repetition of the same wording while “אקצור” and “קצור” are distinct. The תורת ישראל explains that “קצור” expresses an immediate directive rather than a permissive “yes,” and another approach says “הן” would sound optional while “קצור” signals expectation and urgency.
- The גמרא states that each question is asked three times and answered three times, and it explains “כל כך למה” as “מפני בייתוסים.” The text states that the בייתוסים and צדוקים claim אין קצירת העומר במוצאי יום טוב and interpret ממחרת השבת as Sunday, while the חכמים hold it means the day after the first day of פסח regardless of the weekday. The text notes that with קידוש החודש by עדים it was possible for the second day of פסח to fall on שבת, even if the בית דין tried to avoid it. The public fanfare is presented as a deliberate demonstration that the practice follows חכמים and rejects the צדוקי/בייתוס interpretation.
- The text quotes משנה אבות פרק א משנה ב in which אנטיגנוס איש סוכו teaches “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס… אלא כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס.” The text states that his תלמידים צדוק and בייתוס misunderstand this as denying reward and punishment in עולם הזה and עולם הבא, rebel against the תורה, and form groups called צדוקים and בייתוסים. The text says these groups are אפיקורסים and do not believe in השם, but they present themselves as accepting only תורה שבכתב and rejecting תורה שבעל פה because that stance attracts followers. The text raises that there is discussion whether even צדוק and בייתוס themselves ultimately left the way of השם.
- The דברי יחזקאל from the שינאווער רב connects the threefold repetition in the עומר procedure to the מנהג of saying “אתקינו סעודתא.” The text states that at שבת meals the מנהג is to say it once because סעודת שבת is a חיוב דאורייתא and is naturally treated with care. The text states that by מלוה מלכה the מנהג is to say it three times because many people neglect it, and the repetition publicizes its significance.
- The גמרא introduces a ספר called מגילת תענית that lists enacted days “דלא להתענות בהם,” and on some days “דלא למספד בהון,” and רש״י explains that prohibition of fasting indicates a יום טוב while adding no הספד indicates a greater יום טוב. The text records that from מריש ירחא דניסן until תמניא ביה the תמיד is reestablished against צדוקי opposition and the days are marked “דלא למספד.” The text records that from תמניא ביה until סוף מועדא the proper timing of שבועות is established against בייתוס opposition and the days are marked “דלא למתענא,” with the מפרשים explaining that the תמיד victory is greater because the צדוקים had a פסוק to support their claim. The text preserves that תוספות דיבור המתחיל מריש cites מסכת תענית דף י״ז עמוד ב׳ as having a reverse גירסא about which period is “דלא למתענא” and which is “דלא למספד.”
- The גמרא states that the צדוקים claim “יחיד מתנדב ומביא תמיד,” while the חכמים hold it comes from the communal מחצית השקל through תרומת הלשכה. The text states that the צדוקים derive their view from “את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים,” reading “תעשה” as לשון יחיד. The גמרא answers with “את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי תשמרו,” deriving “שכולם באים מתרומת הלשכה.” The תורה תמימה observes that one פסוק is “תשמרו” בלשון רבים and the other is “תעשה” בלשון יחיד, and it explains that the גמרא means the חכמים ultimately prevailed through additional arguments beyond the textual contrast.
- The גמרא states that the ביתוסים say “עצרת אחר השבת” based on “וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות תהיינה.” The text reports that רבי יוחנן בן זכאי challenges them “שוטים מנין לכם” and initially receives no response except from a זקן who argues that משה רבינו אוהב ישראל היה and arranged שבועות after שבת so ישראל would enjoy an adjacent שבת and יום טוב. The text explains that this claim is framed to attribute the schedule to human considerations rather than to Hashem, and it links this to the desire that “ישראל מענגים שני ימים.” רבי יוחנן בן זכאי responds with “אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע” and asks why forty years were spent in the מדבר if משה רבינו always sought such convenience, and he calls the argument “שיחה בטלה.” He reconciles “עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום” with “שבע שבתות תמימות תהיינה” by saying that when יום טוב falls on שבת the count yields full weeks, and otherwise ממחרת השבת means ממחרת יום טוב.
- The text asks why יום טוב of פסח is called שבת in the phrase ממחרת השבת. The ספר תפוחי חיים answers that on פסח people are judged on תבואה, which is linked to the קרבן עומר, and that all ברכה and פרנסה are directly linked to שבת. The text concludes that because פסח is a time when פרנסה is determined, it is called שבת.
- The גמרא brings a סימן: “רבי אלעזר סופר רבי יהושע מונה רבי ישמעאל ממר רבי יהודה למטה סימן.” רבי אלעזר derives from “שבע שבתות תספור לך” that ספירה תלויה בבית דין, and since שבת בראשית is fixed for all people while יום טוב is determined by בית דין, ממחרת השבת refers to יום טוב. רבי יהושע compares “עד חודש ימים” to “תספרו חמישים יום,” teaching that counting days leads to sanctifying the resulting time, and he argues that עצרת should be סמוך לביאתו ניכרת like ראש חודש rather than floating based on a Sunday rule. רבי ישמעאל links the עומר on פסח and the שתי הלחם on עצרת and states that both are brought at a רגל and at its תחילת הרגל, with תוספות explaining that although there are days of תשלומין for individual קרבנות on שבועות, the שתי הלחם itself is brought on the first day. יהודה בן בתירא equates the “שבת” above and below in the פסוקים and concludes that both refer to רגל and תחילת רגל סמוכה לו rather than to שבת בראשית.
- The גמרא derives from “וספרתם לכם” that “שתהא ספירה לכל אחד ואחד.” The רשב״א explains that although “וספרתם” is plural, “לכם” indicates each person counts rather than בית דין counting for all. The ביאור הלכה in סימן תפ״ט דברי המשכיל ומצוה brings a מחלוקת whether שומע כעונה works for ספירה given the personal obligation. The חינוך contrasts counting יובל cycles, which is entrusted to בית דין הגדול הסנהדרין, with ספירת העומר, which obligates each individual to count. The text adds that the משך חכמה argues that the counting must be בפה and that בהרהור is inadequate.
- תוספות asks why a woman does not make a ברכה when counting ז׳ נקיים despite “וספרה לה,” and it states that ספירת העומר is a מצוה while counting ז׳ נקיים is not a מצוה. The נודע ביהודה challenges that formulation and explains that by ז׳ נקיים the core requirement is ensuring no דם is seen rather than an active daily counting obligation. The text reports that many disagree and maintain there is also a מצוה to count each day for a זבה, but they explain the lack of a ברכה because it is not in her control to complete the count if bleeding occurs, while ספירת העומר is treated as reliably completable when one is careful.
- A ברייתא asks “או אינו אלא ממחרת השבת בראשית,” and רבי יוסי בר יהודה answers from “תספרו חמישים יום” that every count must yield only fifty days. The text states that if counting always begins Sunday, then depending on the weekday of פסח one would find חמישים ואחד, חמישים ושנים, up through חמישים ושש days until שבועות, contradicting the פסוק. רבי יהודה בן בתירה repeats the argument that “שבע שבתות תספור לך” makes the ספירה תלויה בבית דין and therefore excludes שבת בראשית, since שבת is not set by בית דין.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions