Menachos Daf 65 - Sefirah Starting Second Day of Pesach
Summary
- The שיעור on מסכת מנחות דף סה begins on דף סד עמוד ב with מרדכי’s ability to interpret people’s speech accurately and to rule correctly on halachic intent, and it connects this skill to his role as פתחיה על הקינין and to the broader qualifications for serving on the סנהדרין, including שבעים לשון. The משנה then describes the public, repetitive call-and-response ceremony of קצירת העומר designed to counter the בייתוסים, who insist that ממחרת השבת means Sunday after שבת בראשית and therefore that שבועות always falls on Sunday. A ברייתא from מגילת תענית records commemorative days established after the חכמים prevail against צדוקים on the קרבן תמיד and against בייתוסים on the dating of שבועות, and the גמרא presents multiple תנאיים proofs that ממחרת השבת means the day after יום טוב ראשון של פסח. A second ברייתא further derives that ספירת העומר is an individual obligation and again argues that the count cannot float beyond fifty days if it begins from יום טוב rather than an always-Sunday model.
- Dr. David Landauer sponsors the שיעור in honor of his wife and children and לעילוי נשמת his mother גאלדא בת שמחה עליה השלום, with the hope that her נשמה שתהא לעילוי. The speaker sets the agenda as completing the stories about מרדכי’s linguistic insight and his qualifications for the סנהדרין, moving into the משנה’s procedure for קצירת העומר, and then analyzing ברייתות about disputes with מינים, אפיקורסים, צדוקים, and בייתוסים concerning שבועות, ממחרת השבת, and aspects of the קרבן תמיד.
- Three women bring three קינין and describe them as ליזיבתי, לימתי, and לעונתי, and the אנשים initially assume all refer to a זבה גדולה’s required pair of birds, one חטאת and one עולה. Mordechai argues these phrases can be idiomatic and may instead mean סכנות and נדרי הודאה, proposing that ליזיבתי means bleeding dangerously, לימתי refers to being endangered at sea, and לעונתי refers to an eye danger, so all the offerings are עולות נדבה rather than mixed חטאת ועולה. The account concludes that they check and find Mordechai correct, and it identifies him with the משנה in מסכת שקלים that lists פתחיה על הקינין as the official in charge of the קינין funds. The text explains that he is called פתחיה because he שפותר דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון, meaning he understands people’s true intent and can interpret speech across languages.
- The גמרא challenges why שבעים לשון is singled out for Mordechai when all members of the סנהדרין must know שבעים לשון, citing רבי יוחנן that only בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים, and בעלי שבעים לשון are seated on the סנהדרין. The rationale for languages is that the court should not hear testimony only through a translator, since nuances are lost in translation. Tosafos cites a view from מסכת סנהדרין דף י״ז that not all judges must know שבעים לשון and suggests distinctions between דיני נפשות and דיני ממונות, while the רמב״ם writes that the סנהדרין must speak ברוב הלשונות and the לחם משנה relates this to variant wording. The conclusion is that Mordechai’s uniqueness is that he is בלשני ודרש, mixing linguistic knowledge and דרש to decode how language overlap shapes euphemism and intent, and this is tied to the פסוק in נחמיה that calls him מרדכי בלשן.
- שלוחי בית דין go out on ערב יום טוב and bind the barley while it is still attached to the ground to make the harvest quick and efficient on מוצאי יום טוב. All nearby towns gather so the harvest is performed בעסק גדול, with the שפת אמת suggesting this refers especially to cases where the field is not near ירושלים. Once it is dark, the harvester repeatedly asks the assembled ציבור whether the sun has set, whether to use “this sickle,” whether to place the grain in “this basket,” and, when relevant, whether to perform the act even on “this Shabbos,” and the crowd answers הין each time; he then asks אקצור and they respond קצור, with each question asked three times. The משנה explains that this repetition is done מפני הבייתוסים who claim קצירת העומר is only on מוצאי שבת, and the public script demonstrates that the קצירה is on מוצאי יום טוב and that ממחרת השבת is not שבת בראשית.
- The text connects the בייתוסים and צדוקים to פרקי אבות פרק א משנה ג, describing אנטיגנוס איש סוכו’s teaching to serve without expectation of reward and attributing to צדוק and בייתוס a misunderstanding that leads them to deny עולם הבא and become אפיקורסים. The account presents their strategy as claiming allegiance to תורה שבכתב while rejecting תורה שבעל פה, and it frames many of their disputes with the חכמים as emerging from this stance.
- A ברייתא from מגילת תענית lists days in which fasting is forbidden and, for some, eulogies are forbidden. From ראש חודש ניסן until the eighth of ניסן, איתוקם תמידא, and the days are designated דלא למספד; from the eighth of ניסן until the end of פסח, איתותב חגא דשבועייא, and the days are also set דלא למספד according to the version quoted. The text contrasts the intensity of the disputes, presenting a view attributed to רש״י that the debate about שבועות is easier because the בייתוסים lack a definitive פסוק, while the שפת אמת challenges this and instead attributes the larger danger of the תמיד dispute to its daily frequency and to צדוקי financial influence and coercion in the Temple setting.
- The צדוקים claim that יחיד מתנדב ומייתי תמיד, reading the singular language תעשה in “את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים” as allowing an individual to supply the daily offering. The חכמים respond from “את קרבני לחמי לאישי… תשמרו,” emphasizing תשמרו בלשון רבים to prove the תמיד comes from תרומת הלשכה and is funded by the ציבור.
- The בייתוסים insist that עצרת אחר השבת and that שבועות always falls on Sunday, basing this on “וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות תהיינה… עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום.” רבן יוחנן בן זכאי confronts them, and only one elder responds by claiming משה רבנו אוהב ישראל היה and arranged שבועות after שבת so Israel would enjoy two consecutive holy days. Rבן יוחנן בן זכאי counters by citing “אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר” and asking why, if Moshe sought maximum convenience, the journey took forty years, and רש״י frames this as answering nonsense with nonsense because the claim itself is empty. When the elder protests, רבן יוחנן בן זכאי asserts that a complete Torah cannot be dismissed by their שיחה בטילה and reconciles the verses by distinguishing between a יום טוב that falls on שבת, yielding seven full weeks, and a יום טוב that falls midweek, yielding a fifty-day count without a Sunday anchor.
- A סימן records four approaches: של רבי אליעזר סופר רבי יהושע מונה רבי ישמעאל מאמר רבי יהודה למטה סימן. רבי אליעזר derives from “תספר לך” that the count depends on בית דין, so it cannot be tied to fixed שבת בראשית. רבי יהושע analogizes to “עד חודש ימים” as “מנה ימים וקדש חודש,” applying it to “תספרו חמישים יום” as “מנה ימים וקדש עצרת,” and he argues that the start of counting must be a recognizable fixed marker tied to פסח rather than a shifting weekday trigger. רבי ישמעאל links the bookends of the count, עומר בפסח and שתי הלחם בעצרת, asserting that just as the end-offering is brought at תחילת רגל, so too the start-offering aligns with תחילת רגל, meaning the day after יום טוב ראשון של פסח rather than an occasionally late-in-festival Sunday. רבי יהודה בן בתירה uses the parallel “שבת למעלה” and “שבת למטה” to connect the “שבת” of the beginning and end, concluding that the start must be סמוך to the רגל’s beginning, and רש״י supports calling יום טוב “שבת” from “ביום הראשון שבתון.”
- A further ברייתא derives from “וספרתם לכם” that the obligation is on each individual, with the חידושים המכתם והרשב״א explaining that לכם signals personal counting rather than בית דין counting on behalf of all, and the גר״א offering an alternate linguistic principle about ציבור language. The ברייתא states that ממחרת השבת means ממחרת יום טוב but asks whether it could mean ממחרת שבת בראשית. רבי יוסי ברבי יהודה argues from “תספרו חמישים יום” that the count is always fifty days, whereas starting only from the Sunday after Pesach can yield fifty-one through fifty-six days depending on the weekday of the festival. רבי יהודה בן בתירה again argues from “תספור לך” that the count depends on בית דין, contrasting this with שבת בראשית which is known without בית דין, and the segment ends with the plan to continue with רבי יוסי’s שיטה of ממחרת השבת.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions