Menachos 67 - NBTD
00:00 - Good Morning
00:10 - 66B
07:40 - 67A
22:06 - 67B
29:43 - Have a Wonderful Day!
Quiz - Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- A speaker learning from דף סו עמוד ב אמר רבא lays out three core הלכות of רבא about when final processing by הקדש or a non-Jew affects חיובים of תרומות ומעשרות and חלה, and then traces רבא’s question about whether גלגול עובד כוכבים creates a פטור or חיוב. A ברייתא and other sources challenge רבא’s attempt to align the rules of מירוח and גלגול, and the גמרא resolves key inconsistencies with a מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים to prevent private workarounds. The learning then moves to the משנה about the עומר procedure and to the issue of preparing new grain products in Jerusalem before the קרבן, tying it to the פסוק of חדש and to רבי מאיר and רבי יהודה’s dispute over whether the practice is done ברצון חכמים, with a final distinction from חמץ based on a special restriction that keeps people mindful.
- A *gishmak* opening frames the learning as “to do the דף,” offers “א גוט וואך רבותי,” and states “לעילוי נשמת שמעון בן יוסף ואשר בן סמדר חי.” A location marker sets the sugya as “13 lines from the bottom דף סו עמוד ב אמר רבא,” with emphasis that רבא states three הלכות and raises a question about a fourth.
- A first הלכה states אמר רבא פשיטא לי דמירוח הקדש פטור, defining *miruach* as smoothing grain as the גמר מלאכה that normally triggers חיוב תרומות ומעשרות. A פסוק of “ראשית דגנך” establishes that the חיוב applies to “your private stash” and not the בית המקדש’s grain, and even רבי עקיבא agrees. A clarification explains that רבי עקיבא’s חיוב by the עומר applies only “שלא ניתנו מעות לצורכן,” where leftover is treated as private grain and therefore חייב במעשר, while “מירוח הקדש בעלמא פטור” when הקדש fully owns it.
- A second הלכה states מירוח עובד כוכבים תנאי היא, presenting a מחלוקת תנאים about whether smoothing by a non-Jew affects the מעשר obligation. A ברייתא teaches that one separates “משל ישראל על של ישראל,” and likewise “משל עובד כוכבים על של עובד כוכבים,” because produce of a non-Jew in ארץ ישראל remains חייב במעשרות since “the גוי cannot מפקע ארץ ישראל.” A rule is articulated that one cannot separate from פטור onto חייב, and also cannot separate from חייב onto פטור, because the categories do not match and because the separated produce can remain טבל or become improperly treated. A חידוש allows separating “משל כל על של כל” in a way that depends on the view that miruach of a non-Jew does not render produce פטור, and the concern is raised that people may sell massive amounts of grain to a non-Jew to do miruach and buy it back to “save ten percent.”
- A conclusion identifies “דברי רבי מאיר ורבי יהודה” as the position that the non-Jew’s miruach does not create פטור, enabling separations that treat such produce as obligated. A contrasting view states “רבי יוסי ורבי שמעון אומרים” that separations are limited and “אבל לא משל ישראל על של עובדי כוכבים” and “ולא משל עובדי כוכבים ושל כותים על ישראל,” because on their view the non-Jew’s produce is treated as פטור relative to ישראל and therefore cannot be used across the obligated–exempt divide.
- A third הלכה states גלגול הקדש פוטר, defining גלגול as kneading that creates the חיוב חלה. A case sequence shows that if ingredients are made הקדש before kneading and then redeemed, kneading later in private ownership makes the dough חייבת, and if kneading occurred before הקדש and then redemption occurs, it remains חייבת. A משנה from מסכת חלה is quoted: “הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדתה, חייבת,” “משגלגלה ופדתה, חייבת,” but “הקדישה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואחר כך פדתה, פטורה,” because “שבשעת חובתה היא פטורה” when the kneading that triggers obligation happens under הקדש.
- A fourth question is posed: בעי רבא, גלגלו עובד כוכבים מאי, asking whether a non-Jew’s kneading creates פטור or חיוב for חלה. A משנה about a convert says that dough “נעשית עד שלא נתגייר” is “פטור,” “משנתגייר” is “חייב,” and “ספק חייב,” and the sugya asks whether this fits even according to רבי מאיר ורבי יהודה who are מחייב by miruach of a non-Jew. A rationale is offered that by מעשר the repeated “דגנך” creates a “המיעוט אחר המיעוט” that comes “לרבות אפילו עובד כוכבים,” while by חלה the repeated “עריסותיכם” is used for distinct lessons, including “חדא עריסותיכם כדי עיסותיכם” establishing the שיעור tied to the עומר and “ובעריסותיכם ולא עיסת עובדי כוכבים ולא עיסת הקדש,” yielding a reading that non-Jewish dough is excluded. A further possibility suggests רבי מאיר ורבי יהודה derive a גזירה שוה to align kneading with miruach, and רבא states “יהא רעוא דאחזי בחלמא,” then retracts and decides the rule tracks the same מחלוקת: “מן דאמר מירוח עובד כוכבים פוטר, גלגול עובד כוכבים פוטר,” and “מן דאמר מירוח עובד כוכבים אינו פוטר, גלגול עובד כוכבים אינו פוטר.”
- A challenge by רב פפא cites: “עובד כוכבים שהפריש פטר חמור וחלה, מודיעין אותו שהוא פטור,” “וחלתן נאכלת לזרים,” and “ופטר חמור גוזז ועובד בו,” while implying “התרומתו אסורה,” undermining the claim that miruach and kneading always align. A further objection introduces the statement: “מרוח עובד כוכבים אינו פוטר גלגול עובד כוכבים פוטר.” Another challenge reports: “חלת עובד כוכבים בארץ ותרומתו בחוץ לארץ,” where he is acknowledged as פטור, “וחלתו נאכלת לזרים,” and “ותרומתו בחוץ לארץ אינו מדמע,” with an implication that “תרומתו בארץ” would be effective and produce מדמע, again contradicting the proposed alignment.
- A resolution attributes the divergence to “מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים,” fearing wealthy owners will sell produce to a non-Jew, have him perform miruach, and buy it back as an easy private workaround. A question asks why the same concern does not apply to חלה, and the answer gives a permitted alternative: “אפשר דאפיה ליה פחות מחמשת רבעים קמח ועוד,” so someone who wants to avoid חלה can do smaller batches, and רש״י is cited that one who seeks to evade can do so “בהתירא.” A further comparison says “תרומה נמי אפשר דעביד כדרבי אושעיא,” quoting רבי אושעיא: “מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה ופטורה מן המעשר,” and adds another method “דאעילא דרך גגות ודרך קרפיפות,” but distinguishes that these are public and “זילא ביה מילתא” whereas the sale-to-non-Jew arrangement is private “בצנעא” and therefore more tempting.
- A משנה sequence describes the final עומר process: “בא לו לעשרון נתן עליו שמנה ולבונה,” then “יצק ובלל,” followed by “הניף והגיש קמץ והקטיר,” with the added detail that salt is applied. The narrative illustrates a layering of oil and flour and a concern that the oil not touch the לבונה, alongside an explanation of what actions like תנופה and הגשה refer to in the procedure.
- A פסוק is quoted as the source of the *chadash* prohibition: “ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם,” with an assertion that it is דאורייתא and that one should not mock those who are מחמיר, even if relying on a היתר such as the ב״ח. A report states that “משיקרב העומר” people find “משוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי,” and רבי מאיר says “שלא ברצון חכמים,” while רבי יהודה says “ברצון חכמים עושים.” A contradiction is raised from רבי יהודה’s strictness by בדיקת חמץ, where he limits checking after certain times because “you might come to eat the חמץ,” and the answer given by רב is “שאני חדש” because harvesting is restricted “על ידי קיטוף” rather than normal reaping, making people ask why and thereby reminding them it is אסור, which prevents accidental eating.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions