Menachos Daf 68 - Issur Chadash
Summary
- A shiur on Menachos דף ס"ח analyzes a הסתירה in רבי יהודה between being concerned that handling איסור leads to eating it by חמץ after the זמן איסור חמץ, yet not being concerned about handling חדש before the קרבן עומר. It presents three attempted resolutions, rejects two, and leaves the primary resolution that חדש בדיל מיניה while חמץ לא בדיל מיניה. It then defines when חדש becomes מותר in the Mikdash era, for רחוקים, and בזמן הזה after the חורבן, and develops a major מחלוקת whether עומר מתיר or האיר מזרח מתיר, with four challenges to the view that האיר מזרח suffices even בזמן שבית המקדש קיים and an explanation of רבן יוחנן בן זכאי’s “התקין” as דרש והתקין. It records three אמוראים’ practices for when חדש becomes מותר in חוץ לארץ בזמן הזה, then explains the mishnah’s rules for when new grain becomes fit for מנחות relative to the עומר and שתי הלחם, including a story involving רבי טרפון, יהודה בן נחמיה, and רבי עקיבא. It concludes with a question whether שתי הלחם can be מתיר “שלא כסדרן” for grain planted between פסח and שבועות, and begins a proof from a ברייתא about why the עומר comes from שעורים.
- A sponsorship by Dr. David Lander honors his wife and children and לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום, and a sponsorship by Kenny Scharf commemorates his mother’s 18th יארצייט חנה בת יהודה הלוי עליה השלום. A learning location is set at the top of דף ס"ח עמוד א' on the second line, beginning with אמר ליה אביי.
- A first answer attributes the difference to handling חדש with a שינוי so one remembers the איסור, unlike חמץ which is handled normally, but this is challenged by stages like טחינה and הרקדה and by the case of בית השלחים where קצירה is permitted without a שינוי even though the grain remains חדש. A second answer states that חדש בדיל מיניה because one has not been eating it all year, while חמץ לא בדיל מיניה because one eats it all year and may come to eat it during בדיקה after the זמן איסור. A further framing resolves a parallel issue in רבנן by distinguishing that involvement with חדש is preparation for eating and sale, while involvement with חמץ is מחזר לבערה and therefore less likely to lead to eating. A third attempted answer limits the mishnah’s case to קמח קלי which is not readily edible, but it is rejected because the earlier handling before toasting still raises the concern and the בית השלחין problem remains, leaving the standing resolution as חדש בדיל מיניה חמץ לא בדיל מיניה.
- A mishnah states that משקרב העומר הותר חדש מיד, and הרחוקים are מותרין מחצות היום ולהלן because they rely on the certainty that בית דין does not delay the עומר. After the חורבן, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, requiring waiting through the entire 16th of ניסן. A רבי יהודה objection says this is not merely a תקנה because מן התורה הוא אסור from עד עצם היום הזה, with עד ועד בכלל. The shiur presents the Rambam’s view, as explained by the כסף משנה, that “מיד” means from the הקרבת העומר even before the accompanying כבש, and it cites the Rambam’s פירוש המשניות that רחוקים’ חצות follows חצות in ירושלים.
- A שפת אמת question challenges relying on certainty by חצות given possible תקלה, and a זבחי צדק answer treats the Mikdash as מקום השראת השכינה with reliance on its ניסים or treats the רוב as a practical ודאי not barred by דבר שיש לו מתירין. A קרן אורה question challenges how the עומר can be guaranteed before חצות if the Rambam places its קמיצה after מוסף היום, and the Brisker Rav answers that מוסף at שש שעות means at the beginning of the sixth hour, leaving time before חצות to complete the עומר due to their זריזות.
- Rav and Shmuel hold that בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר and בזמן שאין בית המקדש קיים האיר מזרח מתיר, explaining two פסוקים—עד הביאכם and עד עצם היום הזה—as applying to Mikdash versus non-Mikdash contexts. רבי יוחנן and ריש לקיש hold that even בזמן שבית המקדש קיים האיר מזרח מתיר, and answer עד הביאכם as למצוה rather than an איסור barrier. A Brisker Rav explanation rejects framing this as two independent מתירים and reads the sugya as one-or-the-other, forcing the “למצוה” approach. Four challenges are posed: the פסוק עד הביאכם, the mishnah’s משקרב העומר הותר חדש מיד, the statement העומר היה מתיר במדינה, and the logic of רבן יוחנן בן זכאי’s enactment to prevent error when the Mikdash is rebuilt. A decisive challenge argues that if waiting for the עומר is only למצוה, there is no basis for a sweeping decree, and the response attributes רבן יוחנן בן זכאי’s position to רבי יהודה’s reading that the entire day is אסור מן התורה from עד ועד בכלל.
- A resolution says רבי יהודה mistakenly assumes רבן יוחנן בן זכאי speaks מדרבנן, while רבן יוחנן בן זכאי actually means מדאורייתא. A final explanation reads “התקין” not as legislating a new rabbinic rule but as מאי התקין? דרש והתקין, rectifying practice through a דרשה.
- Rav Pappa and Rav Huna the son of Rav Yehoshua eat חדש on באורתא דשיתסר נגהי שיבסר because they treat חדש בחוץ לארץ as דרבנן and do not apply ספיקא דיומא stringently. The רבנן דבי רב אשי eat on בצפרא דשיבסר because they treat חדש בחוץ לארץ as דאורייתא and apply ספק דאורייתא לחומרא, but they do not extend רבן יוחנן בן זכאי’s concern to the ספק day. Ravina reports from his mother that his father would not eat חדש until באורתא דשבסר נגהי תמניסר because he is חייש לספיקא and treats the potentially-second day as still אסור.
- A mishnah states העומר היה מתיר במדינה and שתי הלחם במקדש, distinguishing personal consumption from offering new-grain מנחות. It rules that one may not bring מנחות, ביכורים, or מנחת בהמה קודם לעומר and if brought they are פסול, while קודם לשתי הלחם one should not bring but if brought they are כשר. רבי טרפון asks what differentiates קודם לעומר from קודם לשתי הלחם, and יהודה בן נחמיה answers that קודם לעומר is פסול because new grain is not yet הותר מכללו אצל הדיוט, while קודם לשתי הלחם is כשר because it is already permitted for הדיוט. Rav Nachman bar Yitzchak applies this to נסכי ביכורים offered before the עומר as כשרים since wine has no איסור חדש, and the sugya concludes this is a כל שכן because it never required a permit for הדיוט.
- Rabbi Tarfon remains silent after the answer, and יהודה בן נחמיה’s face lights up in pride. Rabbi Akiva rebukes him, saying יהודה, צהבו פניך שהשבת את הזקן? and declares תמהני אם תאריך ימים. Rabbi Yehuda bar Rabbi Ila’ai reports that the event occurs פרוס הפסח היה, and by the time he goes up to עצרת and inquires, he is told נפטר והלך לו. An Arחות יושר citation from רבי חיים קנייבסקי explains that the punishment is tied to the impact of even slight גאוה in a גדול whose conduct influences רבים.
- A question asks whether שתי הלחם can be מתיר “שלא כסדרן” for grain planted between עומר and שתי הלחם such that it experiences שתי הלחם first and only later the next year’s עומר. The sugya asks whether the sequence must be כסדרן or whether passing through both permits suffices even שלא כסדרן. Rava introduces a proof from a ברייתא identifying the עומר as a מנחת ביכורים coming מן השעורים, and the shiur ends before completing that ראיה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions