Menachos 81
Summary
- A תודה and its תמורה become mixed together, one animal dies, and the survivor’s identity stays unknown, creating an unsolved חיוב because only a תודה requires לחמי תודה and the case is specifically הרי זו without אחריות. רבי חייא teaches אין לו תקנה, and the גמרא runs through successive proposed “fixes” that are rejected for problems like חולין בעזרה, bringing קדשים לבית הפסול by shortening אכילה, and even suggesting an איסור תמורה. A new משנה then states that obligatory offerings must be brought מן החולין rather than from מעשר, with detailed rules for a תודה and its לחם, and the גמרא analyzes how to read seemingly self-contradictory vows like “תודה בלא לחם,” tying it to the בית שמאי–בית הלל dispute about תפוס לשון ראשון.
- Today's דף is מנחות דף פ"א and the שיעור is sponsored לזכות ולרפואה שלמה for שרה רבקה בת הינדא לאה she should be זוכה to רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל.
- The case is where a person says הרי זו תודה, so there is no אחריות, and a תודה and its תמורה get mixed, one dies, and the surviving animal is ספק תודה ספק תמורה. The משנה says a תמורה of קרבן תודה does not get לחמי תודה, so the survivor may require לחם or may not, and רבי חייא teaches אין לו תקנה while the גמרא attempts multiple conditions and workarounds across פ"א ע"א.
- Levi, identified as למדין לפני רבי, proposes bringing לחמי תודה with the surviving animal and stipulating that if the animal is תודה the bread is consecrated, and if not it is חולין. Rebbe rejects it with וכי מכניסים חולין לעזרה, because if the animal is תמורה then the bread is חולין and bringing it for תנופה makes it חולין בעזרה.
- Tosafos challenges a blanket איסור by citing entry into the עזרה with regular clothes, Hillel bringing חולין animals into the עזרה and being מקדיש there, כהנים eating חולין alongside קדשים for נאכל על השובע, and adding חולין spices to קדשים. Tosafos limits the איסור to acts resembling עבודה, so bringing חולין for תנופה is forbidden even if mere presence is not, and Tosafos infers from the lack of waiver for תקנת הקדשים that the prohibition is דאורייתא, aligning with the רמב"ן, רשב"א, and one view in the רשב"ם, with a דרשה in קידושין נ"ז ע"ב from וזבחת ואכלת. Other ראשונים and a reading in the רמב"ם via the מגיד משנה treat it as דרבנן to avoid זלזול קדשים, and the כסף משנה suggests the רמב"ם’s מדברי קבלה may mean הלכה למשה מסיני, while the practical conclusion here stays that the proposed fix fails because תנופה would introduce חולין בעזרה.
- Another proposal brings a second animal and bread and stipulates that if the survivor is תמורה the new animal is תודה with bread, and if the survivor is תודה then the bread goes to the survivor and the new animal is שלמים. Rebbe rejects it משום דקא ממעט באכילה דשלמים, because treating a potential שלמים with תודה’s one-day limit risks נותר and brings קדשים לבית הפסול.
- Levi proposes bringing another animal and bread and, if the survivor is תודה, designating the new animal as מותר תודה to avoid bread. Rebbe responds כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו and rejects the idea because one cannot מפריש תחלה למותרות.
- חוות יאיר explains that such language from a רבי to a תלמיד is לשם שמים and intended to sharpen a תלמיד who is מתרשל. The רמב"ם in הלכות תלמוד תורה פרק ד' הלכה ה teaches that a רבי חייב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדם and cites זרוק מרה בתלמידים, framing a רבי–תלמיד dynamic of אימה and seriousness, contrasted with later sensitivities, with an example attributed to early years of Rav Soloveitchik’s style. חוות יאיר argues it is not from כעס or גאוה and ties it to the statement משמת רבי בטלה ענוה, and Rav Elyashiv in קובץ תשובות חלק ג סימן כט accepts that sharp language can appear בעידנא דריתחא but questions memorializing it in print once the context has passed.
- Rav Yitzchak bar Shmuel bar Marta proposes that if the survivor is תודה then the new animal should become a תמורה to avoid bread. The response rejects it as impossible because the תורה forbids תמורה with לא ימירנו.
- During רבי אילא’s illness, Abaye and the רבנן propose relying on רבי יוחנן that bread can become קדוש even when outside the עזרה at slaughter, leaving the bread outside and stipulating קדושה only if needed. The גמרא rejects it because four loaves require תנופה and תנופה must be לפני ה', so doing it outside fails, and bringing them inside revives קא מעייל חולין לעזרה.
- Rav Shisha suggests relying on חזקיה that one can sanctify forty out of eighty loaves, bringing a new animal with שמונים and stipulating outcomes so that only forty become קדוש when only one תודה exists and the other forty serve as אחריות. The rejection is משום דקממעיט באכילה with explanations that extra תרומת לחמי תודה may create loaves that cannot be eaten properly and risk נותר, or that the quantity leads to בל תשחית because finishing so much bread within the תודה time-frame is unrealistic, again creating קדשים לבית הפסול.
- The שיעור presents the רמב"ם in הלכות מלכים פרק ו' הלכה י' that cutting a fruit-bearing tree destructively is חייב מלקות, and extending destruction of property and food is prohibited with מכת מרדות, leading to debate whether that extension is דאורייתא or דרבנן. The שדי חמד argues the רמב"ם implies a Torah-level extension, while נודע ביהודה יו"ד סימן י' assumes it is דרבנן, and ספר החינוך gives a rule that derived איסורים not explicit may lack מלקות. שו"ע הרב frames guarding one’s money and property against waste as parallel to guarding one’s body, while also noting that overeating can be a greater בל תשחית of the גוף than discarding food, and דוד מישרים uses Rashi in this sugya as a ראיה that בל תשחית applies מן התורה beyond trees because the גמרא treats the waste concern as blocking the תקנה.
- Rav Ashi proposes using רבי יוחנן’s rule that one who set aside a pregnant חטאת can atone with the mother or the offspring, by bringing a pregnant תודה, waiting for birth, bringing eighty loaves, and stipulating two תודה offerings when needed and making the extra offspring מותר תודה. Rav Kahana rejects the dependency by questioning whether רבי יוחנן’s rationale is that a fetus can be “separated” as משוייר, suggesting instead that the offspring is merely שבח הקדש and that אדם מתכפר בשבח הקדש, which would not yield two independent תודות for the תנאי.
- Rav Dimi from Demehorya suggests taking on a new הרי עלי תודה with אחריות, bringing two animals and eighty loaves, and stipulating outcomes so the extra animal becomes לאחריות and avoids bread when not needed. Ravina rejects taking a new נדר by citing טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם and refuses to solve the predicament via creating a new risk of unfulfilled נדר.
- The משנה rules that one who says הרי עלי תודה brings both the animal and the bread מן החולין. If one says תודה עלי מן החולין ולחמה מן המעשר, he still brings both מן החולין because the לחם is דבר שבחובה. If one says תודה מן המעשר ולחמה מן החולין, he brings as vowed, and if he says היא ולחמה מן המעשר he also brings as vowed. The משנה adds לא יביא מחטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני.
- Rav Huna states that one who says הרי עלי לחמי תודה must bring תודה ולחמה because everyone knows לחם בלא תודה לא מיקרב and the phrase is taken as סוף מילתא נקט. The גמרא challenges from the משנה’s case of תודה מן המעשר ולחמה מן החולין, and answers that the משנה is different because he explicitly said תודה מן המעשר, making the לחם a separate commitment like bringing bread to cover an existing תודה obligation rather than creating a new תודה obligation from the bread statement.
- The גמרא asks why the reverse case is not interpreted similarly, and answers that bread can come to exempt the main offering, but the main offering does not come to exempt the subordinate bread. The distinction is that the זבח is the עיקר and the לחם is טפל, so the attempted parallel fails.
- A ברייתא says one who vows הרי עלי תודה בלא לחם or זבח בלא נסכים must bring them fully, and the gמרא raises the idea that such a vow is נדר ופסק עמו. Chizkiya attributes the forcing to בית שמאי’s תפוס לשון ראשון, citing the נזיר case of הריני נזיר מן הגרוגרות מן הדבילה, while רבי יוחנן says it can fit בית הלל when the speaker clarifies אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך, and the coercion applies when he later tries to retract.
- A further ברייתא describes someone who, after being told he must bring full תודה ולחם and זבח ונסכים, says אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר כלל, and כופין אותו and tell him שמור ושמתא. רבי יוחנן concedes that this case is certainly בית שמאי. Abaye explains שמור as the תודה and שמתא as the לחם, while Rava reads שמור as both תודה ולחמא and שמתא as a warning not to make a habit of such formulations.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions