Menachos 82
Summary
- The שיעור on מנחות דף פ״ב begins from דף פ״א עמוד ב׳ and is sponsored לזכות רפואה שלמה for שרה רבקה בת הינדא ביילא בתוך שאר חולי ישראל. The גמרא continues the discussion of using מעשר שני for a קרבן תודה, presents a מחלוקת about whether לחמי תודה may be made from חטים purchased with מעות מעשר שני and ties both sides to a לימוד from שלמים. The sugya then introduces רבי אמי’s position that קדושת שלמים cannot be חל on מעות מעשר שני, brings challenges and resolutions, and frames a later מחלוקת (רבי יוחנן and רבי אלעזר) as תלוי in whether מעשר is ממון הדיוט or ממון גבוה. The next משנה derives that דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין from a היקש to פסח, and the גמרא investigates how פסח itself is known to be מן החולין, including the methodological debate between רבי אלעזר and רבי עקיבא and the principle אין משיבין על ההיקש, before noting the rule that פסח כולהו חדא מילתא היא and applying the idea beyond קרבנות in later פוסקים.
- The שיעור is sponsored לזכות רפואה שלמה for שרה רבקה בת הינדא ביילא, with the name clarified as הינדא ביילא and not הינדא לאה, and with the hope that she should have a רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל. The learning resumes on מנחות דף פ״א עמוד ב׳, fourth wide line, at the beginning of the line, second word, תודה.
- The גמרא reads the statement הביא לחמו מן המעשר יביא and questions whether יביא implies an obligation. The גמרא answers in the name of רב נחמן בר חסדא that it means permission, expressed as רצה מביא לא רצה לא יביא, and it remains preferable to bring מן החולין with טוב עליו ברכה.
- The משנה’s rule not to bring from חטי מעשר שני but only from מעות מעשר שני becomes the basis for a מחלוקת about whether חטים purchased with מעות מעשר שני may be used for לחמי תודה. רב נחמן בר חסדא permits wheat bought with מעות מעשר שני for לחמי תודה, while רבי זירא prohibits even that and interprets the משנה as allowing the money only to buy לחמי תודה already in that form rather than the earlier stage of חטים.
- רבי זירא explains that both positions ground themselves in learning תודה from שלמים, and שלמים from a גזרה שוה of שם שם ממעשר. The permissive view applies the לימוד as מה שלמים אין גופן מעשר אף תודה נמי אין גופן מעשר, treating wheat bought with מעות מעשר שני as not the גופו of מעשר. רבי זירא applies the לימוד as מה שלמים אין מן מעשר אף תודה אין מן מעשר, excluding חטין הלקוחים במעות מעשר שני as דמן מעשר נינהו.
- רב אמי states that המדפיס מעות מעשר שני לשלמים does not create קדושת שלמים on the money, because דלא אלימא קדושת שלמים למחלא קדושת מעשר שני. The sugya clarifies that one may buy a שלמים with מעשר שני money, but one cannot impose קדושת שלמים onto the money while it remains money.
- A משנה in מסכת מעשר שני about הלוקח חיה לזבחי שלמים or בהמה לבשר תאוה is raised as a challenge, with an initial reading that the hide not going out to חולין implies a חלות שלמים. The גמרא answers that the משנה is already explained as לא קני שלמים, and that אינו בתורת לצאת לחולין means there was never קדושת שלמים to begin with. רבה explains the case as akin to buying a שור לחרישה with מעשר שני money, requiring the item to be sold and the proceeds used properly for food.
- An אמוראי dispute states that רבי יוחנן says קני and רבי אלעזר says לא קני regarding המדפיס מעות מעשר שני לשלמים. The גמרא says that according to רבי יהודה, who holds מעשר ממון הדיוט הוא, everyone agrees דקני. The dispute is framed as specifically within רבי מאיר, who holds מעשר ממון גבוה הוא, with the two positions explained accordingly.
- A ברייתא teaches that one who is המדפיס מעות מעשר שני לשלמים and later redeems them מוסיף עליהן שני חומשין, אחד להקדש ואחד למעשר. The גמרא rejects this as proof against רבי אלעזר by attributing the ברייתא to רבי יהודה.
- The משנה asks מנין לאומר הרי עלי תודה שלא יביא אלא מן החולין and derives it from וזבחת פסח לה' אלוקיך צאן ובקר, explaining that צאן ובקר forms an היקש to פסח. The rule is stated as מה פסח דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, and therefore someone who says הרי עלי תודה or הרי עלי שלמים, once they become חובה through commitment, must bring them only from חולין. The משנה adds that נסכים בכל מקום לא יביאו אלא מן החולין, because מעשר שני money must buy something edible while נסכים are not eaten.
- The גמרא asks ופסח גופיה מנלן and brings a ברייתא where רבי אלעזר learns פסח לדורות from פסח מצרים as not coming from מעשר because פסח מצרים necessarily came from חולין. רבי עקיבא challenges the method as וכי דנין אפשר משאי אפשר, and רבי אלעזר responds that even if אי אפשר, ראיה גדולה היא ונלמד הימנה. רבי עקיבא then offers a second objection based on פסח מצרים lacking מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, and רבי אלעזר answers from the פסוק ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, asserting that the עבודות are linked.
- The גמרא explains that רבי עקיבא’s second objection is לדבריו דרבי אלעזר קאמר ליה, while רבי עקיבא himself maintains אין דנין אפשר משאי אפשר. The sugya raises why רבי אלעזר does not respond simply with פסח מדבר יוכיח and answers that he is arguing within רבי עקיבא’s framing, combining פסח מדבר for one point and the היקש of ועבדת for the other. רב ששת states the principle זו סברת אין משיבין על ההיקש, so logical challenges do not overturn the היקש.
- The בית מדרש raises the rule about whether דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, and the גמרא answers בכללא איתמר פסח כולהו חדא מילתא היא so it is treated as a single ענין. The שיעור applies the principle כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין beyond קרבנות by citing the מהרי״ל in תשובה סימן נ״ו אות ז׳ as quoted by the מגן אברהם in הלכות פורים סימן תרצ״ד סעיף קטן א׳, where the מהרי״ל rules that one is not יוצא מתנות לאביונים with מעשר money because it is a תקנת חכמים and therefore דבר שבחובה, while additional giving beyond the minimal חיוב may come from מעשר. The בית יוסף in אורח חיים סימן תקס״ח cites another תשובת מהרי״ל about fulfilling a נדר to דאוון על קברי צדיקים when one goes there anyway, and the comparison is made to overlapping תעניות, with the distinction that ציבור fasts are not personally accepted as a separate קבלה. The מגן אברהם adds that when one is מקבל two overlapping personal תעניות, it becomes a problem, and the תשובת רב פעלים rules that a תענית חלום on שבת that is also יום טוב requires two additional fasts, one for קדושת שבת and one for קדושת יום טוב, because they are two separate קדושות.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions