Menachos 83
Summary
- Josh and Michelle Perow sponsor the שיעור לזכות נשמת Josh's father הרב ישראל אריה בן הרב שמואל צבי זכרונו לברכה, and an anonymous sponsor dedicates it לזכות רפואה שלימה for שרה רבקה בת הינדה ביילא בתוך שאר חולי ישראל. The learning proceeds from מנחות פב עמוד ב at ורבי עקיבא to explain רבי עקיבא’s source that פסח דורות must be purchased דוקא מן החולין and not from מעשר שני, then clarifies why three פסוקים are needed to teach מותר הפסח לשלמים in different scenarios. The narrative then opens פרק תשיעי, stating the משנה that all מנחות may come from the land or abroad and from old or new grain except for the עומר and שתי הלחם, and it adds notes about preferred locales for the best flour and a broader debate about the status of עבר הירדן.
- Josh and Michelle Perow sponsor the שיעור לזכות נשמת Josh's father הרב ישראל אריה בן הרב שמואל צבי זכרונו לברכה, and the נשמה should have an עליה from the זכות of the learning. An anonymous sponsor supports the שיעור לזכות רפואה שלימה for שרה רבקה בת הינדה ביילא, and she should have a רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל.
- Rabbi Akiva rejects learning פסח דורות from פסח מצרים because אין דנין אפשר משאי אפשר, since מעשר שני did not exist in פסח מצרים. Rabbi Akiva derives the rule from the pasuk “זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים,” which lists multiple קרבנות to yield interconnected דרשות, and the sugya presents רבי אליעזר’s set of דרשות and then רבי עקיבא’s. Rabbi Akiva’s crucial inference is from חטאת: “מה חטאת אינה באה אלא מן החולין,” so “אף כל” including פסח must be purchased only with חולין funds and not with מעשר שני.
- Rabbi Eliezer learns from עולה that all these קרבנות require a כלי, and the gemara identifies the כלי as a סכין based on “ויקח את המאכלת לשחט את בנו” and on יצחק’s association with an עולה via “ויעלהו לעולה תחת בנו.” Rabbi Eliezer learns from מנחה that these offerings are eaten only by זכרי כהונה, and the gemara answers that the derivation is תנאי היא because other פסוקים and ריבויים can also serve as the source. Rabbi Eliezer learns from חטאת that absorption transfers sanctity and stringencies, from אשם that שפיר ושליא are not קדוש, from מילואים that נותר is burned but surplus animals are not burned, and from שלמים that offerings can be מפגלין ומתפגלין.
- Rashi frames the סכין derivation as establishing שחיטה rather than מליקה for these animal offerings, while another Rashi in זבחים presents it as requiring a knife rather than a צור or קנה. Tosafos in חולין resolves an apparent contradiction by allowing a reed when it is fashioned to function as a כלי even though it cannot be a כלי שרת. The חתם סופר, שפת אמת, and תפארת יעקב explain why the gemara cites “ויעלהו לעולה תחת בנו” rather than “והעלהו שם לעולה,” grounding the derivation in the animal offered in place of יצחק rather than in יצחק himself.
- Rabbi Akiva assigns “מקדשת בבלוע” to מנחה and still uses חטאת for “אינה באה אלא מן החולין,” and he explains that both מנחה and חטאת are needed to establish absorption in each direction because each has a distinct reason to assume absorption. Rabbi Akiva adds “וביום וביד הימנית” to the חטאת template, but the gemara states that “ביום” comes from “ביום צוותו” and that “ימין” comes from ריש לקיש’s rule that “כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין,” so these are cited כדי נסבי while the “מן החולין” point remains central. Rav Chisda derives חטאת’s “מן החולין” from “אשר לו,” reading it as “לו משלו ולא משל מעשר,” with further notes that some frame it as also excluding communal funds and that it touches the earlier dispute whether מעשר שני is ממון גבוה or ממון הדיוט.
- Rabbi Akiva learns from אשם that “עצמותיו מותרין” and extends permissibility of bones broadly, with Tosafos and Rashi presenting this as permission to make כלים from the bones. The אור זרוע infers that bones do not absorb taste, while the מרדכי challenges the novelty. The כלי חמדה, using a ר״ן in עבודה זרה and an analogy from נדה, proposes that the Torah’s concern about absorbed קדשי taste relates to bיעור נותר only where extraction is applicable, and it develops a further implication about fashioning bone utensils before the end of the eating time.
- Rabbi Akiva uses “וזבחת פסח” not to exclude מעשר שני but for Rav Nachman’s teaching that מותר הפסח is offered as שלמים, inferring from “צאן ובקר” that leftovers are redirected to a category that can come from both. The gemara challenges this by presenting additional derivations: Rav Pappa of Shmuel learns from “אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים” that a “דבר הבא מן הצאן” becomes a שלמים, and a further ברייתא derives that a פסח שעבר שנתו becomes a שלמים and that such שלמים carry full שלמים requirements like סמיכה, נסכים, and תנופת חזה ושוק. The gemara concludes that three פסוקים are necessary to cover three cases: עבר זמנו ועבר שנתו, עבר זמנו ולא עבר שנתו (including the possibility of פסח שני), and לא עבר זמנו ולא עבר שנתו such as an animal lost before חצות and later found after another was designated in its place.
- The משנה states that all קרבנות הציבור והיחיד, meaning מנחות, may be brought מן הארץ ומחוצה לארץ and מן החדש ומן הישן, except for the עומר and שתי הלחם which must be מן החדש ומן הארץ. The משנה states that all are brought only מן המובחר and identifies preferred locations for fine flour: מכמס וזנוחה אלפא לסולת and secondarily עפראים בבקעה, while affirming that all regions are כשרות even though these were the practical sources. Notes are added about whether עבר הירדן is included in the relevant קדושת הארץ for such offerings, citing positions associated with the תשב״ץ, the חיד״א, Rashi’s inclusion, and the ר״ן’s exclusion, and Tosafos is cited for a source for “מן המובחר” from “מבחר נדריכם,” alongside a question why “זה קלי ואנווהו” would not already require enhancement.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions