Menachos 84
Summary
- Today's שיעור on מנחות דף פ״ד begins the גמרא on the ninth פרק and challenges the משנה’s rules about עומר ושתי הלחם, first by bringing ברייתות that allow them בדיעבד from הישן and then by presenting a שיטה that even permits the עומר from חוץ לארץ. The גמרא then confronts the שמיטה problem of guarding ספיחין for the עומר and the apparent conflict with *lo’akhla ve’lo lisreifa*, concluding that the עומר must still be brought every year and cannot be substituted with last year’s grain because *karmel* is required at the time of הקרבה. The sugya develops three לימודים that the עומר comes from שעורים, moves into laws of ביכורים requiring מן המובחר with עולא’s claim that inferior fruit does not become קדוש, and interprets a ברייתא about items growing in unusual places as relating to מנחות or ביכורים, with competing resolutions and a setup for a broader מחלוקת to continue tomorrow.
- Today's דף is מנחות דף פ״ד, and the שיעור begins from דף פ״ג עמוד ב׳ at the start of the גמרא in the ninth פרק after reading the משנה. Today's שיעור is sponsored לזכות רפואה שלימה for שרה רבקה בת הינדא ביילא, with the tefillah that she should have a רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל.
- The משנה states that all קרבנות הציבור והיחיד may come from הארץ or מחוץ לארץ and from חדש or ישן, except for עומר ושתי הלחם which must come דוקא מן הארץ and דוקא מן החדש. The גמרא frames the opening question as whether everyone agrees that עומר ושתי הלחם must be from ארץ ישראל and whether they must be from new grain.
- The גמרא brings a ברייתא and declares *מתניתין דלא כי האי תנא*, because the ברייתא rules that עומר הבא מן הישן כשר and שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, אלא שחיסר מצוה. The ברייתא derives the עומר’s validity מן הישן from תקריב את מנחת בכוריך, interpreting תקריב as ואפילו מן העלייה, while the תנא of the משנה uses תקריב for permissibility even בשבת and אפילו בטומאה and derives new grain from ראשית קצירכם. The ברייתא derives for שתי הלחם from ממושבותיכם תביאו that it must be from ארץ ישראל ולא מחוץ לארץ, and it also yields permission even מן העלייה, with the גמרא explaining that the extra inclusion is learned from תביאו and defended by the plural form תביאו as *שמע מינה תרתי*.
- The גמרא answers that the word ראשית establishes a מצוה לכתחילה rather than an invalidation, so it supports *למצוה* even if בדיעבד old grain remains כשר according to the ברייתא. The גמרא challenges from the word חדשה in והקרבתם מנחה חדשה לה׳, and answers with רב נתן ורבי עקיבא that שתי הלחם מן הישן are כשרות and *חדשה* means שתהא חדשה לכל המנחות, prohibiting bringing other מנחות from this year’s grain until after the שתי הלחם. The sugya concludes that the dispute in the ברייתא is about חדש, while regarding מן הארץ the ברייתא aligns with the משנה.
- The גמרא brings another ברייתא to oppose the משנה’s rule about ארץ ישראל: רבי יוסי ברבי יהודה says עומר בא מחוץ לארץ. רבי יוסי ברבי יהודה interprets כי תבואו אל הארץ as setting the זמן החיוב, שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ, rather than requiring the grain source to be in ארץ ישראל. The shiur explains that this braysa speaks explicitly about the עומר and not about שתי הלחם, with the distinction tied to the פסוקים of *b’khol moshvoteikhem* for *chadash* versus ממושבותיכם for שתי הלחם.
- שפת אמת suggests that וקצרתם את קצירה can also be read as a timing marker, meaning the relevant point is the time of קצירה in ארץ ישראל rather than the location of the קציר. The גמרא explains רבי יוסי ברבי יהודה’s logic as depending on the view that חדש בחוץ לארץ דאורייתא, because מושבותיכם means כל מקום שאתם יושבים משמע and כי תבואו is זמן ביאה. The conclusion is that since the איסור חדש is דאורייתא even in חוץ לארץ, the עומר’s framework applies there and therefore אקרובי נמי מקריבין from grain of חוץ לארץ.
- The shiur cites the משנה in קידושין דף ל״ז עמוד א׳ and an אמוראים dispute, with רב פפא and רב הונא treating *chadash* in חוץ לארץ as מדרבנן and רבנן דבי רב אשי and רבינא as מן התורה, and it notes the ספק application to buying flour with uncertainty. The shiur reports that many ראשונים rule it is דאורייתא, including the רי״ף, the רמב״ם, the ראבי״ה, and the רא״ש, and the רי״ף cites a משנה in ערלה: החדש אסור מן התורה בכל מקום. The shiur lists other ראשונים who hold it is only מדרבנן in חוץ לארץ, including רבנו ברוך and the ריב״א and the אור זרוע, and states that שולחן ערוך in יורה דעה סימן רצ״ג and אורח חיים סימן תפ״ט rules it is מן התורה. The shiur describes the long-standing phenomenon of leniency, citing the סמ״ג and the רא״ש בשם ר״י that most grain takes root before the עומר, and it cites the רא״ש’s תשובה and the רמ״א’s ספק ספיקא formulation alongside the אחרונים’ difficulty in classifying it as a true ספק ספיקא. The מגן אברהם in סימן תפ״ט is cited as relying on the view that it is מדרבנן and possibly limited to nearby lands, and the ביאור הגר״א in יורה דעה סימן רצ״ג rejects the leniencies and affirms the דין in חוץ לארץ, while the משנה ברורה in סימן תפ״ט concludes: שאף שאין בידינו למחות ביד המקילים מכל מקום כל בעל נפש לא יסמוך על התירים הללו ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו כי להרבה גדולי הראשונים הוא איסור דאורייתא בכל גוונא.
- The גמרא cites a משנה in שקלים: שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, explaining that guards are paid so the grain for the עומר will remain available. The shiur quotes the רמב״ם in פירוש המשניות that this payment functions like purchasing the עומר using תרומת הלשכה funds. The shiur presents the אחרונים’ question how עומר can be brought from הפקר when it must be קצירכם and the גמרא in ראש השנה excludes קציר של נכרי, and it gives the טורי אבן’s answers that קצירכם excludes only של נכרי or that the enduring obligation forces an exception, and the מרחשת’s answer that פירות שביעית are open to ישראל but not necessarily to non-Jews and therefore are not absolute הפקר.
- רמי בר חמא asks רב חסדא that שביעית produce is restricted by לאכלה ולא לשרפה, yet the קומץ העומר is burnt on the מזבח, with the shiur adding the רש״ש’s framing that *achilas hamizbe’ach* is not *lachem lo’akhla*. רב חסדא answers that the Torah says לדורותיכם and therefore the עומר cannot be canceled, and רמי בר חמא responds that it should be brought from last year’s produce. The גמרא rejects this because בעינן כרמל וליכא, and further rejects using last year’s grain that once was *karmel* because כרמל תקריב requires *karmel* בשעת הקרבה.
- The גמרא records a מחלוקת: רבי יוחנן derives the requirement from כרמל תקריב, while רבי אלעזר derives it from ראשית קצירכם ולא סוף קצירכם. רבא challenges רבי יוחנן from a ברייתא interpreting ואם תקריב מנחת ביכורים as referring to מנחת העומר and tying the reasoning to the *bikkurim* framework, and the גמרא concludes תיובתא and rejects רבי יוחנן’s derivation.
- The ברייתא asks whether the עומר comes מן השעורים or from חיטין and gives three approaches. רבי אלעזר learns from the parallel use of אביב in מצרים and לדורות, where כי השעורה אביב identifies the *aviv* as barley, so *aviv* by the עומר is also barley. רבי עקיבא argues by a symmetry between יחיד and ציבור, noting יחיד brings from חיטים in the קרבן עולה ויורד and from שעורין in מנחת סוטה, while ציבור brings from חיטים in שתי הלחם and therefore must have a ציבור obligation from שעורין, identified as the עומר. The דבר אחר states that if the עומר were from חיטין then the שתי הלחם would not be ביכורין, so the עומר must be barley to preserve the two distinct first-offerings.
- The גמרא cites a משנה in ביכורים: אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים, and it adds that one does not bring from תמרים שבהרים or from פירות שבעמקים because they are not מן המובחר. The shiur reports explanations that these are inferior, including a view that mountain dates yield little דבש and the Torah’s term דבש signals the standard of excellence. עולא rules that if one brought such inferior produce, הביא לא קידש.
- The shiur contrasts bikkurim with an upcoming משנה that rules עומר ושתי הלחם should not be brought לכתחילה from inferior fields like בית הזבלים or בית השלחין, yet בדיעבד they remain כשר. The shiur presents the ריטב״א’s explanation that the requirement for עומר ושתי הלחם to be מן המובחר is learned from מבחר נדריכם and is not מעכב, while ביכורים is governed by ראשית which creates a stricter requirement.
- רבא repeats עולא’s ruling and רב אחא בר אבא challenges from a ברייתא that derives that שתי הלחם precedes all מנחות, that the *chadasha chadasha* language sets precedence for חיטים and for שעורים, and that the festival framework requires two loaves before bikkurim and before other offerings, including cases of growth not only *besadeh* but also שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה through ביכורי כל אשר בארצם. The גמרא treats this as a challenge because if such places are included, then inferior mountain dates should also work, contradicting עולא. The גמרא answers that the סיפא is reassigned to מנחות rather than bיכורים.
- רב אדא בר אבא objects that if the passage is about מנחות, then כל טהור בביתך יאכלנו is inconsistent because מנחות are for זכרי כהונה. רב משרשיא resolves with two פסוקים, aligning one with ביכורים and one with מנחות: כאן בביכורים כאן במנחות. רב אשי instead reads the section as entirely about מנחות and assigns the end of the verse to לחמי תודה, allowing distribution such that they can be fed to נשיהם ולעבדיהם.
- The גמרא returns to the dispute around עולא’s לא קידש and the opposing implication from רב אחא בר אבא’s challenge and states that this reflects an earlier מחלוקת, which is left for continuation tomorrow.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions