Menachos 85
Summary
- The sugya continues the dispute about whether bringing *bikkurim* from inferior produce has the status of *bikkurim*, with Ulla and רבי יוחנן holding that it is not sanctified as *bikkurim* and ריש לקיש holding that it still receives sanctity like a weak animal brought as a *korban*. The Gemara reconciles contradictory *baraitot* about bringing and reciting *mikra bikkurim* from produce grown on rooftops, in ruins, in pots, and on boats, and then explains how רבי יוחנן treats the contradiction as a *machloket tannaim*. The משנה’s requirement to bring offerings מן המובחר leads into standards for grain, flour, and oil, including disqualifications such as worm infestation and inferior growing conditions, and into practical procedures for producing and checking high-quality סולת. The Gemara raises unresolved questions about defining “majority” infestation and whether sanctifying wormy produce violates the prohibition of sanctifying a בעל מום, and it later praises תקוע as the prime source of oil while linking שמן זית to חכמה through verses, sayings, and an extended story of extraordinary wealth from olive oil.
- The Gemara states that *bikkurim* come only from the choicest fruits, and עולא rules that bringing from lesser produce is not כשר and does not even have the status of *bikkurim*. רבי יוחנן agrees with עולא from מארצך ולא כל ארצך and says that inferior produce does not become sanctified as *bikkurim*. ריש לקיש argues that second-rate fruits are like a weak animal for a *korban*, where it is not ideal but still has קדושה, so second-rate fruits brought as *bikkurim* have the status of *bikkurim*.
- One *baraita* teaches שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה מביא וקורא, while another teaches מביא ואינו קורא. According to ריש לקיש, the contradiction is resolved by distinguishing cases: גג דמערה versus גג דבית, חורבה עבודה versus חורבה שאינה עבודה, עציץ נקובה versus שאינה נקובה, and ספינה של עץ versus ספינה של חרס. רש״י explains that ספינה של חרס is מביא וקורא משום דשל ארץ היא, while עץ is not like earth so it is not read upon.
- רבינו תם challenges רש״י from גיטין כ״א עמוד ב׳, where writing on חרס is treated as connected to the ground only for חרס של עציץ נקוב, implying that חרס requires a נקב to be considered like קרקע. שפת אמת explains that רש״י’s point applies specifically to a ספינה עומד במים where the water is מחלחל בחרס, so it does not need נקיבה, while an עציץ still requires a נקב even if it is of חרס. שפת אמת infers this from the Gemara’s choice to resolve עציץ by נקובה versus שאינה נקובה rather than by חרס versus עץ, showing that the חרס–עץ split would not work for an עציץ. רבינו תם instead explains that the case involves a נקב in the ספינה that is effectively sealed by dirt, and that by ספינה של חרס the נקב functions to connect it to the ground whereas by ספינה של עץ it does not.
- The Gemara says that according to רבי יוחנן the two *baraitot* are difficult because he holds לא קידש, and it answers תנאי היא. A *baraita* teaches שבגג ושבחורבה מביא וקורא, but שבחציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר. רש״י explains that this תנא would also exclude תמרים שבהרים ופירות שבעמקים, and רבי יוחנן aligns with this תנא.
- The Gemara quotes אמרו ליה יוחנא וממרא למשה: תבן אתה מכניס לעפריים? and רש״י explains it as mockery that Egypt is full of כשפים so משה’s “magic” is unimpressive there. משה answers: אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקיל, and רש״י explains that people gather to buy where the product is common. רש״י frames this as they spoke דבר לצנות and he answered them in their manner.
- The משנה rules אין מביאים לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מבית האילן ואם הביא כשר. רש״י gives two explanations for בית הזבלים: a field that needs manure and may not have been properly tended so the fruit is weak, or a field where manure can foul and ruin the taste of the produce. The רמב״ם explains בית הזבלים as חיטים הצומחים באשפתות, meaning grain growing in a garbage area is not brought. רש״י explains בית האילן as produce among trees that is inferior either because shade prevents proper growth or because trees draw nutrients and weaken the seeds.
- The משנה prescribes נר שנה ראשונה ובשנה שנייה זורע קודם לפסח שבעים יום ועושה סולת מרובה, and it disqualifies flour if the גזבר inserts his hand and dust rises, until it is sifted again. The Gemara asks whether the משנה means plowing both the first and second year or plowing only the first year and sowing in the second without plowing. A *baraita* about fields suitable for the עומר describes southern exposure and states נר שנה ראשונה ושניה חורש ושונה, but the Gemara says this does not match the משנה’s wording and distinguishes here בעבודה versus בשאינה עבודה. רש״י explains that the משנה speaks where the field was already worked, while the *baraita*’s doubling reflects a previously unworked field, leaving uncertainty about the משנה’s second-year requirement. The Gemara then brings another *baraita* of נר חציה וזורע חציה and concludes that sowing occurs without replowing the same area, with alternating halves.
- רבי יוחנן states that the עומר is brought only מן השדות המודרמות שבארץ ישראל שבהן חמה זורחת ובהן חמה שוקעת. A supporting *baraita* quotes אבא שאול that the עומר came from בקעת בית מכלה, a field producing three סאין, described as שדה מודרמת with maximum sunlight. The procedure described is ניר חציה וזורע חציה in alternating fashion. The Gemara relates that רבי חילקיה בר טוביי followed this method on his land and it doubled the output, and he profited by selling his חיטים לסמידה.
- The משנה rules ואם התליעה פסולה, and the Gemara teaches that סולת שהתליעה רובה פסולה and חיטין שהתליעו רובן פסולות. רמי בר חמי asks whether “majority” means ברוב חיטה or ברוב סאה, and the Gemara leaves it as תיקו.
- רבא asks whether one who הקדיש wormy wheat receives מלקות משום בעל מום, reasoning that פסול might be treated like a בעל מום, or alternatively that אין בעל מום אלא בבהמה, and the Gemara leaves it תיקו. The text notes the five prohibitions of בעל מום and records a dispute about whether רבא’s question is limited to הקדשה or extends to later stages such as הקטרה, with תוספות יום טוב in מסכת יומא limiting it to הקדשה and משנה למלך broadening it. קרן אורה explains that the focus on הקדשה fits because a מנחה becomes קדוש through קידוש בכלי, and if the item is already wormy the כלי does not sanctify it, whereas הקדשה לדמיה can still apply. ספר החינוך in מצוה רפ״ה argues that הקדשת בעל מום should not incur מלקות because it is a לאו שאין בו מעשה, but cites the רמב״ם in איסורי מזבח פרק א׳ that the מקדיש בעל מום לוקה and suggests an analogy to תמורה. The Gemara parallels the same unresolved question to wormy wood for the מזבח, stating that any עץ with a worm is פסול, with שמואל distinguishing לח versus יבש where יבש is scraped and becomes כשר, and then asking again about מלקות משום בעל מום and concluding תיקו.
- The משנה states תקוע אלפא לשמן and אבא שאול names רגב בעבר הירדן as second. It rules that all lands are כשרות though these are preferred, and it disqualifies oil from בית הזבלים, בית השלחים, or planting among them though בדיעבד it is כשר, while soaked olives, כבושים, and שלוקים render the oil פסול. The Gemara cites וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה and explains through רבי יוחנן that מתוך שרגילים בשמן זית חכמה מצויה בהן. The text links שמן זית to חכמה through the idea that הרוצה להחכים ידרים and through the association of careful lighting with producing תלמידי חכמים.
- The Gemara expounds וטבל בשמן רגלו as the portion of אשר where oil flows like a spring. It tells of אנשי לודקיא who needed oil and sent a פולמוסטוס to procure שמן במאה ריבוא, who is directed from ירושלים to צור to גוש חלב and then to a specific man working under his olive trees. The man appears poor as he finishes work and removes stones along the road, but at home his maid brings hot water and then a golden vessel full of oil for washing, fulfilling וטבל בשמן רגלו. The man measures out the requested oil and then offers more on credit, ultimately providing שמן בשמונה עשרה ריבוא additional, requiring the hire of every kind of pack animal in ארץ ישראל. The emissary redirects the city’s praise to the supplier and cites יש מתעשר ואין כל ומתרושש והון רב as the fitting description of a man who appears poor yet possesses great wealth.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions