Menachos 71
Summary
- The שיעור opens on דף ע״א ע״ב with a sponsorship לעילוי נשמת מרס בן מרדכי בן יעקב משה הורניש, and the גמרא seeks a מקור that the קרבן עומר is מתיר תבואה that already reached השרשה. The גמרא tests several פסוקים and repeatedly rejects proofs that would still allow the היתר to begin only after שליש growth, until רבא derives from אשר תזרע together with בשדה כתיב that the היתר applies once it is rooted in the field. The משנה then lists cases where קצירה before the עומר is permitted but bundling is restricted, adds disputes about קוצר לשחת and the שליש threshold, and states preferred methods for bringing the עומר even when bedieved alternatives are valid. A ברייתא reconciles verses about harvesting before the עומר by distinguishing where the עומר can be brought from, and the sugya then analyzes contradictory traditions about אנשי יריחו and about whether קצירה לשחת counts as קצירה for פאה, ultimately tying רב מאיר’s rule to רבי עקיבא via cases of מנמר שדהו.
- A statement has ר' אלעזר tell ר' יאשיה דדריה not to sit until he explains the source for עומר שמתיר בהשרשה. A first proof from אביב is rejected because the non-אביב category could still mean הביאה שליש. A second proof from מהחל חרמש is rejected because the non-בר חרמש category could still be שחת. A third proof from קמה is rejected because the non-בר קמה category could still be אגם. A final derivation has רבא learn from אשר תזרע that the היתר begins already from planting, and he limits it with בשדה כתיב so it applies only once it is rooted and considered part of the field; he addresses רב פפא with סודנאי.
- A משנה allows harvesting בית השלחים שבעמק before the עומר because it needs irrigation and its grain is weak, but it forbids piling it into standard heaps before the עומר. A report says אנשי יריחו harvest with רצון חכמים and heap without רצון חכמים, and it says ולא מיחו בידם. A version teaches that one may cut for שחת and feed animals, and ר' יהודה restricts this to when he began before הביא שליש, while ר' שמעון allows even after הביא שליש. A further list permits harvesting מפני נטיעות and permits cutting grain for space needed for מבית האבל and מבית המדרש, but it requires that even then one not make כריכות and instead leave the cut grain צפסין.
- A ruling states מצות העומר לבוא מן הקמה, and if none is found it may be brought מן העמרים. A ruling states מצותו לבוא מן הלח, and if none is found it may be brought יבש. A ruling states מצותו לקצור בלילה, and if it was cut ביום it remains כשר, and it states that the cutting is not made דוחה את השבת and that it is דוחה שבת.
- A ברייתא in the name of רב בנימין sets וקצרתם את קצירה והבאתם את העומר against ראשית קצירכם אל הכהן. A resolution says ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר and ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר. A proposed alternative reads the distinction as ממין שאתה מביא versus ממין שאי אתה מביא, and it is rejected because רב יוחנן’s ראשית ראשית teaches an איסור to harvest all types before the עומר.
- A question attributes the view that there is “מיחו ולא מיחו” to רב יהודה and challenges whether he holds קצירה דאנשי יריחו ברצון חכמים. A ברייתא lists ששה דברים עשו אנשי יריחו with three ברצון חכמים and three שלא ברצון חכמים, and it places קוצרין לפני העומר among those ברצון חכמים and גודשין לפני העומר among those שלא ברצון חכמים, together with permitting גמזיות של הקדש and breaching fences to feed נשרה לעניים בשני בצורות בשבת וביום טוב; it attributes the list to דברי רב מאיר. A counterstatement has רב יהודה tell רב מאיר that if they are ברצון חכמים everyone would do them, so all six are שלא ברצון חכמים, and the split becomes three that חכמים protested and three that they did not; his “לא מיחו” list includes מרכיבין דקלים, כורכין את שמע, and קוצרין וגודשין לפני העומר, and his “מיחו” list includes permitting גמזיות של הקדש, breaching fences on שבתות ובימים טובים, and giving פאה לירק because עניים will treat it as פטור ממעשר though it is חייב. A resolution says ולטעמך שישה, שבעה הוו and concludes סמי מכאן קצירה, removing קצירה from that list to avoid the contradiction with the משנה.
- A משנה in פאה lists items that are מפסיקין לפאה and adds that וקוצר לשחת is מפסיק, דברי מאיר, while חכמים require חרישה to create a הפסק. A statement of רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן claims רבי מאיר בשיטת רבי שמעון אמרה because ר' שמעון holds יקצור ויאכיל אף משהביא שליש and concludes that כל לשחת לאו קצירה היא. A challenge from a ברייתא about חגב, נמלים, or רוח creating an empty strip says הכל מודים that only חרש makes it a הפסק, and the sugya identifies הכל מודים as רבי מאיר and explains that the texts align when the משנה is without הביאה שליש and the ברייתא is with הביאה שליש. A conclusion rejects linking רב מאיר to ר' שמעון and instead first suggests רב מאיר follows ר' יהודה’s שליש limitation, then rejects making ר' יהודה a third חולק beyond his “אימתי” clarification, and finally brings רב דימי that רב מאיר follows רבי עקיבא רבו and that even for אדם, before שליש it is not קצירה. A proof is brought from המנמר שדהו where רבי עקיבא requires פאה לכל אחד ואחד and חכמים say מאחד על הכל, and רב יהודה אמר שמואל limits רבי עקיבא’s חיוב to מנמר לקליות rather than מנמר לאוצר. A further report from רבין בשם רבי יוחנן says רבי עקיבא מחייב אפילו במנמר לאוצר, and the conclusion says סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions