Menachos Daf 70 - Five Grains
Summary
- The שיעור begins on מנחות דף ע with בעי רבא about whether, for מעשר purposes, growth after replanting follows the original עיקר or the later תוספת, and the גמרא tests three comparisons and leaves רבא’s ספק unresolved. The גמרא then analyzes replanting טבל after מירוח הכרי and whether one can be קורא שם תרומה ומעשר while the produce is מחובר, while distinguishing the general rule about תרומה במחובר as applying to חיוב מיתה וחומש because eating in that way is שלא כדרך אכילה. The sugya continues with שמואל’s ruling that planting כלאים in an עציץ שאינו נקוב is אסור מדרבנן, and then the משנה teaches that חלה and חדש apply only to the חמשת מיני דגן, derived through *leḥem-leḥem* and the חמץ–מצה linkage, and that the five grains are מצטרף in multiple halachic contexts. The end of the daf clarifies that “מצטרף” can refer to new grain, חמץ בפסח, מעשר שני outside ירושלים, or טומאת אוכלין with a qualification about edible purity, and it closes by reframing a מחלוקת about whether “קודם לעומר” refers to קצירת העומר or הבאת העומר as applying to the משנה’s rule about when השרשה qualifies grain to be permitted by this year’s עומר.
- Today's שיעור is sponsored by Dr. David Landman in honor of his wife and children לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום, with the hope that the נשמה should have an עליה. The shiur picks up on the last line of דף סט עמוד ב after the תיקו and begins with בעי רבא.
- Rבא asks whether, regarding מעשר, the law follows the עיקר or the תוספת when something already tithed is replanted and grows further, in a case where one estimated and took מעשרות while the grain is still בשיבולים and then replanted and it grew more. Rבא frames the question as whether, even if the תוספת is not dragged after the already-tithed עיקר and needs its own מעשר, the original עיקר might now be dragged after the תוספת and require tithing again. Aביי first compares it to ordinary planting from kernels that already had תרומות ומעשרות taken, where one tithes the whole new growth without subtracting the original seed amount, and רָבָא rejects this because that is דבר שזרעו כלה while his question is about דבר שאין זרעו כלה where the original matter remains intact. The גמרא then attempts proof from רבי יוחנן about ליטרא בצל שתיקנו וזרעו, where מעשר לפי כולו even though it is דבר שאין זרעו כלה, and it is rejected because planting onions that way is normal whereas planting grain stalks is not normal. The third comparison is an עציץ שאינו נקוב that later becomes נקוב, and אביי says it is not comparable because there it is חדא זריעה and the growth is one continuous planting, while רָבָא’s case is שתי זריעות, and the sugya leaves רָבָא’s ספק without resolution.
- רב אושעיא asks about a שבולת that was fully processed with מירוח הכרי and thus became טבל, was then replanted, and had תרומות ומעשרות designated while it is still מחובר, and the ספק is whether the earlier חיוב from when it was תלוש allows קורא שם now, or whether planting removes the earlier טבל-status for purposes of designation. The שיטה מקובצת explains that the issue is not that it becomes permitted to eat, since the גידולים are טבל in a case of לא זרע כלה, but rather whether “ממנו ולא מן המחובר” still blocks designation now that it is planted; the דבר אברהם cites the ר"ש משאנץ who treats the צד as potentially removing the טבל status entirely and questions why the ספק is not framed as permissibility to eat. The רבנן challenge אביי that allowing designation here would imply תרומה exists במחובר, and they cite “ותנן” even though the wording is not found verbatim in a משנה, with explanations that the idea appears in תרומות and ביכורים or in the ספרי. אביי answers that the statement about no תרומה במחובר is only לענין חיוב מיתה וחומש because either detaching makes it תלוש, or bending down to bite from the ground is בטלה דעתו אצל כל אדם and is not דרך אכילה, so the punishments do not apply even if a שם תרומה could conceptually take effect for later. The גמרא challenges this from אילפא’s notebook case of an egg partly inside a נבלת עוף טהור, where eating from inside is מטמא בגדים בבית הבליעה despite the unusual manner, and it answers that eating from within an animal is still within normal patterns while eating directly from מחובר לקרקע is not something people do and remains שלא כדרך אכילה.
- שמואל rules, as quoted by רב זביד בר קיסטא, that הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב is אסור. אביי questions what the chiddush is if it merely means an איסור דרבנן, since a משנה already treats growth in an עציץ שאינו נקוב as having a recognized status מדרבנן in the context of תרומה, where התורם משאינו נקוב על הנקוב is תרומה and must be repeated.
- The משנה states that החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון are חייבין בחלה and are מצטרפין זה עם זה, and that they are אסורין בחדש מלפני הפסח and אסורין מלקצור מלפני העומר. The משנה further rules that if they השרישו קודם לעומר, the עומר permits them, and if not, they remain אסורין until the next עומר. The גמרא categorizes כוסמין as מין חטים and שבולת שועל and שיפון as מין שעורים, and it identifies כוסמין as גולבא, שיפון as דישרא, and שבולת שועל as שבולי תעלא. The sugya emphasizes that rice and millet are excluded from these rules, and it derives the limitation of חלה to the five grains from *leḥem-leḥem* with מצה, and it derives the five-grain limitation for מצה itself from the היקש of חמץ and מצה teaching that only things that come לידי חימוץ qualify, excluding those that come only לידי סירחון.
- A teaching states that תבואה וקמח ובצקות מצטרפין זה עם זה, and the גמרא asks what הלכה the צירוף serves. רב כהנא applies it to חדש, where combined amounts can reach a כזית for מלקות; רב יוסף applies it to חמץ בפסח, including moistened kernels that can become חמץ; רב פפא applies it to מעשר שני eaten חוץ לחומה; and רבא applies it to טומאת אוכלין, where they combine to a כביצה. In רבא’s reading, the comparison to בצק teaches that grain and flour only join when they are אוכלא בעיני without inedible mixture, and the צאן קדשים explains that a general rule already makes all foods combine for טומאת אוכלין, so the added point here is the requirement of edible purity. The קרן אורה explains that each אמורא selects a context with a distinct chiddush, including the idea that by חדש one might have thought the separate expressions לחם, קלי, and כרמל prevent צירוף, yet they still combine.
- A ברייתא teaches that wheat is מצטרפת whether peeled or unpeeled, while barley is only מצטרפת when peeled and not when unpeeled, and רש"י explains that the קליפה can act as a separation. The גמרא challenges this from תנא דבי רבי ישמעאל on “על כל זרע זרוע אשר יזרע,” which treats wheat and barley in their husks as subject to טומאת אוכלין in the manner people plant them. The גמרא resolves the contradiction by distinguishing moist husks, which do combine, from dry husks, which do not, with explanations that moisture makes them function as a protective שומר or makes them more fit for eating.
- ריש לקיש derives the five-grain scope of חדש through *leḥem-leḥem* from מצה using “ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו” and “שבעת ימים תאכלו מצות לחם עוני.” רבי יוחנן derives the scope of the pre-עומר harvest restriction through *reishit-reishit* from חלה using “עומר ראשית קצירכם” and “ראשית עריסותיכם.” A מחלוקת is presented between רבי יונה, who defines “קודם לעומר” as קודם קצירת העומר, and רבי יוסי בר זביד, who defines it as קודם הבאת העומר, and the גמרא argues from the משנה’s phrasing that the מחלוקת cannot be on the first clause about harvesting. The גמרא therefore relocates the מחלוקת to the clause “אם השרישו קודם לעומר,” making the question whether rooting must occur before הבאת העומר or before קצירת העומר in order for this year’s עומר to permit the grain, and the shiur ends with “בעזרת השם tomorrow we’ll pick up on the bottom line, אמר ליה רבי אלעזר.”
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions