Menachos 73 - Cycle 14
Summary
- TToday's שיעור on מסכת מנחות דף עג opens on דף עב עמוד ב and explains that most קרבן מנחות require קמיצה, with the קומץ burned on the מזבח and the שיירים eaten by the כהנים, then clarifies why the גמרא still asks מנלן by מנחות of שעורים according to רבי שמעון who holds there can be קמיצה without אכילה. TThe שיעור brings חזקיה’s דרשה from וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה and a parallel דרשה of לוי from זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש with multiple ריבויים, and it develops the related ברייתא about prohibiting trading of כהנים’ portions across offerings and within מנחות. TThe narrative then turns to offerings of an עובד כוכבים, presents the tension between “only עולה” versus allowing other קרבנות, and frames it as a תנאים מחלוקת between ר' יוסי הגלילי and ר' עקיבא, including how נסכים work for an עולה sent from overseas.
- TThe משנה teaches that various מנחות have קמיצה taken, the קמיצה is burnt on the מזבח, and שייריהם לכהנים. TThe גמרא challenges the מנלן because many מנחות state explicitly that the קומץ is offered and the remainder is eaten, and it derives a general rule from וזאת תורת המנחה and והנותרת ממנה יאכל אהרן ובניו with תורה אחת. TThe רשב״א distinguishes מנלן from מנא הני מילי by saying מנלן appears when the Torah is not clear, and that motivates narrowing the question to מנחות מן השעורים.
- TThe משך חכמה explains that שעורים are a מאכל בהמה, so stating explicitly that a כהן eats them would be an embarrassment, and therefore the Torah does not write the אכילה openly by שעורים. TThis motivates the גמרא’s search for a source that the usual קמיצה-and-אכילה structure applies to barley מנחות as well.
- TThe גמרא says that for רבנן there is no question, because whenever there is קמיצה there are שיירים and they are eaten, and if the Torah intended burning everything it would not require the procedure of קמיצה. TThe gmarah locates the real מנלן as אליבא דרבי שמעון, who holds that there exists a מנחה with קמיצה that is not eaten, as taught in the משנה: רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהן נקמצת והקומץ קרב בפני עצמו ושירים קרבים בפני עצמן. TTherefore the question becomes how to know that the שיירים of מנחת העומר and מנחת קנאות, which come from שעורים, are eaten.
- THezekiah derives that barley מנחות are eaten from the פסוק וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה, which does not specify חטים or שעורים. THe reads it as אם אינו ענין: if it is not needed for בלולה של חטים, it teaches בלולה של שעורים, namely מנחת העומר with שמן, that there is קמיצה and אכילה. THe likewise reads חרבה: if it is not needed for חרבה של חטים, it teaches חרבה של שעורים, namely מנחת קנאות with no שמן, that its קומץ is offered and its שיירים are eaten by the כהנים.
- TThe גמרא challenges that the same פסוקים are needed for a different ברייתא: מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים, meaning כהנים do not trade portions between categories of offerings. TThe ברייתא derives a chain of exclusions from phrases such as לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, וכל נעשה במרחשת, והמחבת, וכל מנחה בלולה בשמן, and וחרבה לכל בני אהרן תהיה, producing that one may not exchange מנחות for זבחים, nor מנחות for עופות, nor עופות for זבחים, nor מנחה for מנחה, nor מחבת for מרחשת even though זו מעשיה קשין וזו מעשיה רכין. TThe text notes a מחלוקת אחרונים whether “no trading” bans even mutually-agreed swaps or only prevents one כהן from compelling another.
- TThe ברייתא suggests perhaps the prohibition applies only to קדשי קדשים but not to קדשים קלים, and it rejects this by איש כאחיו together with ואם על תודה יקריבנו, equating the rule across both. TRashi treats the derivation as סמוכים between מנחות and תודה, while תוספות rejects this as a standard סמוכים move outside משנה תורה and instead derives it from the connecting ו in ואם על תודה, or argues that even רבי יהודה would accept סמוכים here because תודה appears in פרשת צו where it does not “belong,” indicating an intended juxtaposition.
- TThe ברייתא reads לבני אהרן תהיה איש כאחיו to teach that an איש, a גדול, receives a share of the קרבנות even if he is a בעל מום, while a קטן does not receive a share even if he is a תם. TThe explanation given is that בעלי מום, though disqualified from the main עבודה, still performed other עבודות in the בית המקדש and therefore are entitled, while a קטן is disqualified from any עבודה.
- TThe שיעור raises the question of פדיון הבן using a כהן קטן and reports that ר' עקיבא איגר rules it valid if the קטן is old and intelligent enough to understand receiving money properly, with the קצות taking this approach through capacity for קנין, and others using דעת אחרת מקנה. TThe נתיבות says the Torah requires choosing a כהן who is able to do the עבודה, and the קטן is not, while the חתם סופר says the Torah only requires giving to a כהן and a קטן is a כהן. TThe ערוך השולחן frames giving it to a קטן as a זלזול in the מצוה, and רב יהודה אסאד in תשובות יהודה יעלה uses this perspective to argue that a כהן should not return the פדיון הבן money because returning it also represents זלזול in the מצוה.
- TThe גמרא answers that the אכילת שיירי שעורים comes from the word מנחה, while the prohibition of trading comes from the word כל. TIt then asks how כל is available given רבי יוסי ברבי יהודה’s earlier דרשה about מנחת מאפה תנור requiring all חלות or all רקיקין, and it answers that the extra source is from מכל, using the added ו for another דרשה.
- TRavina brings לוי’s teaching from the פסוק זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש לכל קרבנם לכל מנחתם וחטאתם וכל אשמם אשר ישיבו לי קודש קודשים לך הוא ולבניכם. TThe ברייתא derives from כל קרבנם that the לוג שמן של מצורע belongs to the כהנים even though nothing from it is burned on the מזבח, rejecting the thought that only “מן האש” leftovers are given. TIt derives from לכל מנחתם that מנחת עומר and מנחת קנאות have שיירים eaten by the כהנים despite lacking a standard כפרה function, rejecting a thought based on ואכלו אותם אשר כופר בהם that only atoning offerings yield כהנים’ eating.
- TThe העמק דבר cites a מדרש that a donated מנחה brings כפרה for someone who feels his מידות were not as they should be, and it frames the מנחה as forgiveness for improper behavior.
- TThe ברייתא derives from לכל חטאתם that the כהנים eat חטאת העוף even though it is killed by מליקה and none of its meat is burned, rejecting the thought that it is a נבלה and therefore forbidden. TThe ספר אתוון דאורייתא uses this to ask whether מליקה in the מקדש makes it not a נבלה, or whether it remains a נבלה but the Torah creates an exception permitting eating under these circumstances, and it notes that the גמרא’s concern fits especially with the second framing.
- TThe ברייתא derives from וכל אשמם inclusion of אשם נזיר and אשם מצורע, and the גמרא notes אשם מצורע is explicit in כי כחטאת האשם הוא לכהן, so the ריבוי functions to align אשם נזיר with אשם מצורע. TIt explains that one might have excluded אשם נזיר because it is only להכשירו to restart counting נזירות, and it concludes it is still eaten by the כהנים. TFrom אשר ישיבו it derives גזל הגר, where repayment with חומש and אשם is owed and if the גר has no heirs the money is given to the כהנים of that משמר, and from לך היא ולבניך it derives that it becomes full property to the extent of אפילו מקדש בו אשה, while noting that קדשי קדשים cannot be used for קידושין and that the ראשונים debate why this full-property rule appears specifically by גזל הגר.
- TThe שיעור transitions to the סוגיא of a נכרי’s offerings and states via רב הונא that שלמי עובד כוכבים, and by Rashi likewise מנחת עובד כוכבים, are treated like an עולה that is entirely burned with no share to כהנים or owners. TIt raises the problem of who performs שחיטה when שחיטה is כשרה בזר but אין שליחות לנכרי and the owner cannot do it, and it links this to whether כהנים are שלוחי דידן or שלוחי דרחמנא, presenting acceptance of non-Jewish offerings as evidence for שלוחי דרחמנא. TThe דברי יצחק says the נכרי ceases to be the בעל הקרבן once he donates it, the חתם סופר says that the Torah’s allowance for a נכרי to bring קרבן includes granting him the ability to appoint a שליח for these laws, and the פני יהושע says the owner-linked rule of the שוחט applies only to קרבן ישראל, not to קרבן נכרי. TThe text also presents a view that by קרבנות there is a special דין enabling a נכרי to make a שליח.
- Tosafot asks how a נכרי can be obligated by a pledge given that he lacks לא יחל דברו, and it similarly asks about disqualifying a מחוסר איבר offering when a נכרי ostensibly lacks an “obligation” framework. TTosafot answers that בני נח are governed by sensible commitments even beyond the formal seven מצוות, and the משנה למלך supports this from אליעזר’s oath to אברהם. TThe משך חכמה connects this to דינים as including enforcement of self-obligation, and the אבני מלואים explains it through אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, treating the act as akin to a completed transfer.
- TThe שיעור proposes that a נכרי can grasp worship expressed by giving entirely “לשמיא” as in עולה, but not the idea of serving ה' through eating portions as in שלמים, where owners and כהנים eat as part of עבודת הקרבן. TThe גמרא offers both סברא, אוכפי לביה לשמיא, and a פסוק-based derivation from איש איש אשר יקריב לה' לעולה, reading it as requiring that what they bring be treated as עולה.
- TRav חמא בר גוריא challenges from a ברייתא about an עובד כוכבים who pledges שלמים and gives it to a ישראל or to a כהן who then eat it, and רבא answers that it refers to a non-Jew bringing on condition that a ישראל is the מתכפר or that a כהן is the intended beneficiary, making the eating attributable to the Jewish party’s context. TRav שיזבי challenges from the משנה listing מנחת עובד כוכבים among מנחות that are נקמצות ושיריהם לכהנים, and ר' יוחנן answers by attributing this to the תנאים dispute between ר' יוסי הגלילי and ר' עקיבא.
- TThe ברייתא expounds איש איש אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה: ר' יוסי הגלילי includes עובדי כוכבים as נודרים ונידבים כישראל and derives additional offerings such as שלמים from נדריהם, תודה from נדבותם, and also עופות, יין, לבונה, and עצים from לכל נדריהם ולכל נדבותם. TIt then reads עולה as excluding נזירות because a נכרי cannot be a נזיר, and it labels this as דברי ר' יוסי הגלילי. TR' עקיבא says אשר יקריבו לה' לעולה limits a non-Jew to עולה בלבד.
- TThe גמרא asks why a special exclusion is needed, since דבר אל בני ישראל… נדר נזיר teaches בני ישראל נודרים ואין עובדי כוכבים נודרים. TThe gmarah answers that without the “עולה” limitation one might think only the קרבן נזירות is excluded while נזירות itself could conceptually apply, and it concludes that the additional לימוד excludes even the נזירות status itself.
- TThe גמרא asks whose view matches the משנה in שקלים פרק ז משנה ו that an עובד כוכבים who sends עולתו ממדינת הים with נסכים has them offered from his funds, and if he did not send them they come משל ציבור. TIt answers that even רבי עקיבא can agree because he allows עולה and its associated נסכים. TThe גמרא then brings a ברייתא from כל האזרח יעשה stating אזרח מביא נסכים ואין עובד כוכבים מביא נסכים, yet concluding that his עולה still requires נסכים from ככה, and it says this fits neither ר' יוסי הגלילי nor ר' עקיבא as stated. TThe gmarah resolves that it can be aligned with ר' יוסי הגלילי by removing “יין” from the text, or with ר' עקיבא by reading “עולה וכל חברתה,” meaning the עולה and the items that come along with it.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions