Menachos Daf 71 - Ketzirah Before the Omer
Summary
- A שיעור on מנחות דף עא frames the day’s learning around how the קרבן עומר permits new grain specifically from the stage of השרשה, then lays out limited cases where קצירה is allowed before קצירת העומר, and follows with additional דינים of the עומר’s proper performance. A central thread tracks how פסוקים define which grain is barred from pre-עומר harvesting and which is exempt, expands into the actions of אנשי יריחו and the חכמים’ mixed reactions, and then turns to whether קוצר לשחת is halachically considered קצירה both for the עומר restrictions and for דיני פאה.
- A שיעור on מנחות דף עא opens with sponsorship by Dr. David Lander in honor of his wife and children and לעילוי נשמת his mother גאלדא בת שמחה עליה השלום. A plan is set to prove that the עומר is מתיר grain at the point of השרשה, to list four exceptions allowing harvesting before קצירת העומר along with four other דינים of the עומר, to derive the harvesting rules from פסוקים, to analyze six actions of אנשי יריחו with varied rabbinic responses including an apparent סתירה about pre-עומר קצירה, and to examine whether קצירת שחת counts as קצירה including implications for פאה.
- A passage begins with אמר ליה רבי אלעזר לרבי יאשיה דדריה, and רש״י explains that this רבי יאשיה is a בן גילו and not רבי יאשיה הגדול שהיה תנא. A report from רש״י in מסכת סוטה ties the phrase “of his generation” to רבי אלעזר’s audacious tone, which would not be דרך ארץ toward רבי יאשיה הגדול. A series of explanations interpret לא תיחב אכרעך as a shortened form meaning to stand, as a directive not to sit even where one is standing, or as a reference to כרעי המטה meaning not to sit on a chair, and an ערוך לנר reads it against מגילה כא’s contrast of learning “רכות מעומד, קשות מיושב” to signal the question’s ease. A בני יהוידע connects standing learning to תורתן של ראשונים and סוטה’s statement משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה, while תוספות בבכורות cites a ירושלמי deriving from ועמדו שני האנשים that one who asks must stand, and later practice is related through the ש״ך and a ruling in יורה דעה רמ״ב with a רמ״א that some require standing for שאלת דבר הלכה.
- A demand is posed: מנא לן לעומר שמתיר בהשרשה, meaning the עומר permits even grain that has only taken root. A first proof from אביב in ואם תקריב מנחת ביכורים לה' אביב is rejected because “not אביב” could still mean a later stage such as אייתי שליש. A second proof from מהחל חרמש בקמה is challenged because “not ready for חרמש” could still be שחת fit for animal feed, and a third proof from קמה is challenged because “not yet קמה” could still be אגם, described as long enough to be bent toward its root. A final proof is stated from אשר תזרע בשדה, understood as applying from the time it is “in the field,” and רב פפא’s challenge that this could include seed before השרשה is answered by reading בשדה as requiring attachment to the field, namely השרשה. A remark where רבא calls רב פפא “סודני” is explained through רש״י as tied to סוד ה' ליראיו or as a beer-brewer usage linked to פסחים’ note about רב פפא’s wealth and a wordplay of סוד נאה.
- A משנה permits קוצרין בית השלחים שבעמקים because such low-quality, easily ruined grain cannot serve for the עומר and therefore does not fall under the usual restriction, though it adds אבל לא גודשין. A case of אנשי יריחו states קוצרין ברצון חכמים but גודשין שלא ברצון חכמים, and it is added that the חכמים nevertheless did not protest. A third allowance is קוצר לשחת, with רבי יהודה limiting it to a case begun before the crop הביא שליש and then continued, while רבי שמעון allows it even after הביא שליש when it is for animal feed. Additional allowances are קוצר מפני נטיעות, מפני בית האבל to make room for ברכת אבלים and סעודת הבראה as described from כתובות, and מפני ביטול בית המדרש, and these cases permit clearing but prohibit making כריכות while allowing צבתים.
- A set of דינים states מצות העומר לבוא מן הקמה, with permission to bring מן העמרים if standing grain is unavailable. A דין states מצותו לבוא מן הלח, with יביא יבש if needed, tied to כרמל interpreted as רך ומל and noted by תוספות as not requiring rearrangement of letters. A further דין states מצותו לקצור בלילה, with נקצר ביום כשר, and that the קצירה is דוחה את השבת. A שפת אמת reads “נקצר ביום כשר” as teaching that daytime harvesting still fulfills מצות קצירה itself, unlike a case where the grain was already harvested where the offering can still be brought but the act of קצירה is missed.
- A teaching of רבי בנימין resolves a textual tension between וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר and ראשית קצירכם אל הכהן by distinguishing between locations: ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר, מקום שאי אתה מביא אתה קוצר. An alternate suggestion to distinguish by species rather than location, limiting the prohibition to barley, is rejected because of רבי יוחנן’s earlier גזירה שוה from חלה extending the עומר-related rules to all חמשת מיני דגן. A conclusion is drawn that the prohibition tracks eligibility or quality for the עומר, making בית השלחים and the like harvestable before the עומר.
- A return to אנשי יריחו asks who uses the language of מיחו בידם ולא מיחו בידם and identifies רבי יהודה, implying the משנה reflects his style. A contradiction is raised from a ברייתא listing ששה דברים עשו אנשי יריחו with three ברצון חכמים and three שלא ברצון חכמים, presented as דברי מאיר, where the “approved” list includes מרכיבין דקלים כל היום on ערב פסח, כורכין את שמע, and קוצרין לפני העומר, while the “disapproved” list includes גודשין לפני העומר, מתירים גמזיות של הקדש, and פורצין פרצות בגינותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשבתות וביום טובים. An explanation is offered for their היתר regarding גידולי הקדש, and תוספות challenges why they did not instead redeem the הקדש via the rule that הקדש ששווה מנה could be מתחלל על שווה פרוטה בזמן הזה, answering either that it was a קונם not subject to such חילול or that the leniency applies only to the original מקדיש and not descendants. רבי יהודה responds that if acts were truly ברצון חכמים then all would do them, and he reclassifies all as שלא ברצון חכמים while dividing them into three where מיחו and three where לא מיחו, listing among the protested acts מתירים גומזיות של הקדש, פורצים פרצות to feed נשר on שבת and יום טוב, and ונותנים פאה לירק because פאה is פטור מן המעשר and this misleads the poor about tithing. A resolution notes that רבי יהודה’s list counts seven items, leading to “סמי מכאן קצירה,” removing קצירה from his list so that his position aligns with the משנה that קצירה לפני העומר by אנשי יריחו is acceptable.
- A משנה in פאה is cited listing boundaries that מפסיקין לפאה, including waterways, roads, paths, unplanted or plowed strips, another crop, and קוצר לשחת, attributed to דברי רבי מאיר. A dispute follows where חכמים say קוצר לשחת אינו מפסיק unless one later plows, treating it as the start of normal harvesting. A statement from רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן claims רבי מאיר בשיטת רבי שמעון אמרה, linking רבי מאיר’s “מפסיק” to רבי שמעון’s view that one may cut for fodder even after הביא שליש, implying קוצר לשחת לאו קצירה היא. A challenge from רב אחא בר הונא cites a תוספתא about damage by חגב, נמלים, or רוח where הכל מודים that only חרש makes a separation and without חרש it is not מפסיק, and the argument claims that if human קצירה לשחת is not קצירה then natural “harvesting” should all the more so not count. A conclusion revises the alignment: רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, making his “מפסיק” case dependent on שלא הביא שליש, while once הביא שליש it takes on the character of קצירה and matches the תוספתא’s rule.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions