Menachos 74 - Cycle 14
Summary
- Today's שיעור learns מסכת מנחות דף ע״ד, beginning on דף ע״ג עמוד ב, and builds רבי שמעון’s position that a מנחת חוטא של כהנים is נקמצת, with the קומץ קרב בפני עצמו and the שיריים handled separately rather than being treated like a standard מנחת כהנים that is entirely burned. The גמרא derives multiple הלכות from the פסוקים about whether a כהן may offer his own קרבן even outside his משמר and even for a חטא, and it contrasts the approaches of תנא קמא, רבי שמעון, and רבי אלעזר ברבי regarding what happens to the שיריים. The משנה then compares offerings that go entirely to the מזבח with offerings that go entirely to כהנים, uses those comparisons to reject or support positions such as שמואל’s on donating wine or oil, and continues into laws of מנחות made in a כלי, including the required applications of שמן and the method of משיחה for רקיקין.
- Today's שיעור begins בעזרת השם יתברך on דף ע״ג עמוד ב, 12 lines from the bottom, with רבי שמעון’s statement in the משנה about מנחת חוטא של כהנים. רבי שמעון holds that the מנחה is נקמצת, the קומץ is burned on the מזבח, and the שיריים are also burned but separately, unlike the תנא קמא who treats it like other מנחת כהנים that are not נקמצת and are wholly burned as כליל תהיה. The גמרא asks מנא הני מילי and introduces a ברייתא from the פסוק והייתה לכהן כמנחה.
- The ברייתא explains והייתה לכהן כמנחה as שתהא עבודתו כשירה בו, meaning a כהן can bring his own קרבן, and the שיטה מקובצת explains that this right supersedes the normal division of עבודה by משמרות and בית אב even when it is not his משמר. The ברייתא then proposes an alternate reading that the פסוק teaches מנחת חוטא של כהנים differs from a typical מנחת כהן and is treated like מנחת חוטא של ישראל, while וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל applies only to מנחת נדבתו. The possibility is raised that a חובה מנחה should be eaten because כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, but the דרשה concludes that the תורה compares חבתו to נדבתו so that just as נדבתו אינה נאכלת, אף חבתו אינה נאכלת.
- Shimon challenges that if the תורה meant to compare the כהן’s חטאת מנחה to his own regular מנחה it should have said והיתה לכהן כמנחתו, but it says כמנחה, so the comparison is to מנחת חוטא של ישראל. The conclusion is that מנחת חוטא של כהנים is נקמצת like a ישראל’s, but the שיריים are not treated like a ישראל’s שיריים that are eaten. The פסוק is read as לכהן כמנחה ולא לאישי כמנחה so that the עבודת הקמיצה parallels the ישראל’s מנחה while the remainder differs, yielding קומץ קרב בעצמו and שיריים קרבים בעצמם, and the גמרא proceeds to clarify what that means.
- The גמרא asks why the right of a כהן to offer his own קרבן is derived here when another פסוק already teaches it, namely וכי יבא הלוי מאחד שעריך... ובא בכל אות נפשו... ושרת. The גמרא answers that without the מנחת חוטא פסוק one might have limited the right to דבר שאין בו חטא and excluded a case involving חטא. The גמרא then asks again because another ברייתא derives that a כהן can atone through his own offering from וכיפר הכהן על הנפש השוגגת, and it answers that without the additional פסוק one might have limited it to שוגג and excluded מזיד.
- The גמרא identifies a case where a קרבן comes even במזיד through שבועת העדות, where one swore falsely and later admits it and may bring a מנחת חוטא as part of a קרבן עולה ויורד for the very poor. The ספר נתיבות הקודש explains the rejected assumption that a כהן who sinned במזיד should not do the עבודה because of זבח רשעים תועבה, treating him as a רשע. The גמרא concludes that even for such a case the כהן may still choose to bring his own קרבן.
- A later ברייתא restates רבי שמעון’s view that מנחת חוטא של כהנים נקמצת with the קומץ קרב בפני עצמו and השירים קרבים בפני עצמם. רבי אלעזר ברבי says the קומץ קרב בעצמו while the שיריים מתפזרים בבית הדשן, and the ירושלמי debates whether this implies burning in a separate place or placement that is not an עבודה, with a נפקא מינה about doing it by night. Additional suggested נפקא מינות include whether one must wait until tomorrow or may place the שיריים immediately, and מפרשים propose that בית הדשן may refer to the תפוח on the מזבח, to a place outside ירושלים where ash is ultimately taken, or to the spot near the מזבח associated with תרומת הדשן.
- Rabbi Abba presents רבי יוחנן’s question בית הדשן דהיכא and notes that if בית הדשן means the תפוח then it matches רבי שמעון’s המזבח placement. If it means the lower area near where תרומת הדשן is placed, the גמרא challenges whether anything is ever קרב למטה. רבי אבא suggests דמי לאיבוד, that the intent is disposal rather than burning, and the ישיבה objects that nothing is brought simply לאיבוד, while תוספות notes that although some items go to waste in the מסכת this is generally due to circumstances beyond control. תוספות also argues that the תרומת הדשן area is the first עבודה of the morning, making it difficult to treat as a place for depositing these שיריים.
- A ברייתא brought by תני אבוה דרבי אבין uses כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל to teach that the verse limits the issue to אכילה rather than something else and connects it to מנחת חביתין. The teaching emerges that מנחת חביתין is entirely burned, while מנחת חוטא has קמיצה and the rest is taken to בית הדשן, and the גמרא asks מאי קאמר. Abaye explains that לא תאכל refers to חובתו and כליל תהיה refers to נדבתו, effectively splitting the verse, and Rava objects with סכינא חריפא מפסקא קראי. Rava instead reads the verse as teaching that נדבתו is כליל and חובתו is not eaten though not entirely burned, and the גמרא weighs whether to reverse the assignments and prefers to align נדבה with מנחת חביתין based on תדירה, לא חטאה, and בושם ריחא over the counter-argument that חובתו shares עשרון and חובה.
- The גמרא asks how רבנן, who treat the כהן’s מנחת חוטא like his נדבה as entirely burned, use the verse כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. The answer brings a ברייתא that distinguishes עליונה and תחתונה in the parשה and uses a כליל כליל גזירה שוה to transfer both requirements so that both are completely burned and both carry a לאו for eating. The derivation states that just as there is burning and an איסור אכילה on one, so too on the other, yielding ליתן לא תעשה על אכילתו in both directions.
- Ravina asks about a כהן who ate from the אימורים of a קרבן that should go on the מזבח and whether he violates an איסור, clarifying that the question is not the general לאו of זרות but whether the לאו of כליל תהיה applies beyond מנחות. רב אחא answers with a ברייתא citing רבי אלעזר that any item under a דין of כליל תהיה generates a לא תעשה on its eating. The שיעור adds an annotation from חשוקי חמד about how rarely someone named אהרן appears initiating a sugya and a question about avoiding calling someone named אהרן for an עליה that reads ויאסף אהרן אל עמיו, bringing a contrast to וימת שם משה עבד ה' and distinguishing past reporting from future-oriented wording.
- The משנה lists מנחת כהנים, מנחת כהן משיח, מנחת חביתין, and מנחת נסכים as offerings where the מזבח receives everything and כהנים receive nothing, stating ובזה יפה כח המזבח מכח הכהנים. The משנה lists שתי הלחם and לחם הפנים as eaten by כהנים with nothing for the מזבח, stating ובזה יפה כח כהנים מפני המזבח. The רמב״ן quotes the רמב״ם in מורה נבוכים that since קמיצה is a small portion, burning only the קומץ does not display significant עבודת השם, while כהנים eating the שיריים is also an עבודה but is less apparent when the owner is himself a כהן, so the entire offering goes on the מזבח.
- The משנה’s inclusion of שתי הלחם as fully eaten by כהנים is linked to the גמרא’s statement הכל מודים דבשבועות בעינן לכם. The ספר וללוי אמר explains that this “לכם” emphasis is expressed through the שתי הלחם being eaten entirely by the כהנים, even though שבועות is the day of קבלת התורה. This framing treats שבועות as representing a pronounced portion of לכם through the כהנים’s full receipt of that bread.
- The גמרא challenges whether the מזבח-stronger list is complete by citing העולה, and it answers that the עור goes to כהנים. The גמרא cites עולת העוף and answers that מוראה ונוצה are not placed on the מזבח. The גמרא cites נסכים and answers that they לשיטין אזלי and are poured down rather than truly placed on the מזבח. The גמרא explains that ובזה teaches a הלכה by excluding the view of רבי שמואל and שמואל that a donor of wine brings it and sprinkles it on the fire, and it rules instead that it goes לשיטין אזלי.
- The גמרא suggests the משנה supports שמואל’s rule that a donated שמן has a portion for the מזבח and the remainder eaten by כהנים, explaining why it is not listed among cases where the כהנים get nothing. The שיעור offers explanations for the difference between wine and oil, including that wine is too liquid for קמיצה while oil can be held, and notes a תוספות יום טוב about כלי usage for oil. The גמרא in זבחים צא עמוד ב attributes the dispute to אש תמיד תוקד לא תכבה and concern that pouring wine extinguishes the fire, tying it to דבר שאינו מתכוין, and the שפת אמת asks how the רמב״ם can rule that wine goes to the שיתין while holding דבר שאינו מתכוין is מותר. The שפת אמת answers that the רמב״ם still forbids פסיק רישא and treats pouring wine as a פסיק רישא that will extinguish the fire.
- The גמרא asks whether the כהנים-stronger list is complete and cites חטאת העוף, answering that its דם goes on the מזבח. The גמרא cites the לוג שמן של מצורע and answers that it has מתנות such as sprinkling toward קדשי קדשים and application to the ear, thumb, and toe, so it is not wholly for the כהן. The גמרא explains that ובזו יפה כח כהנים teaches against the view that two הלחם brought without כבשי עצרת are for burning, establishing that even then the כהנים eat the שתי הלחם לעולם.
- The משנה states that all מנחות made in a כלי require three מתנות שמן, described as יציקה with oil placed first in the כלי, then mixing oil with the סולת, and then a further יציקה after mixing. The משנה describes חלות of מנחת מאפה תנור as בלולן, with רבי and חכמים disputing whether the בלילה occurs before or after אפיה. The משנה states that חלות require בלילה and that רקיקין require משיחה.
- The משנה asks כיצד מושחן and answers כמין כי, explained by many as like the letter טית, while noting there are other views such as like a נון, an איקס, a גימל, or a חית. The משנה rules that only that amount of oil is needed for the משיחה and the rest of the oil is given to the כהנים. The גמרא interprets the three-oil requirement as implying that a מנחת מאפה, since it is not fully done in the כלי, may suffice with two applications.
- A ברייתא derives from ומנחת מרחשת קרבנך סולת בשמן תעשה that the מנחה requires מתן שמן בכלי before placing the סולת. The גמרא uses קרבנך קרבנך לגזרה שוה between מנחת מרחשת and מנחת מחבת to teach that מנחת מחבת also has מתן שמן בכלי. The גמרא concludes that just as by מחבת there are requirements of יציקה and בלילה, so too by מרחשת the תורה requires יציקה.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions