Menachos Daf 72 - Ketzirah Docheh Shabbos
Summary
- Today’s שיעור on מנחות דף ע״ב completes the earlier analysis of which תנא רבי מאיר in פאה aligns with regarding whether קצירה לשחת has a שם קצירה, concludes that רבי מאיר partially follows רבי עקיבא, and then turns to the משנה and ברייתות about the קרבן עומר, including why certain pre‑עומר harvesting is permitted as קציר מצוה, why bundling is restricted, and multiple דרשות from “תקריב” about what is כשר בדיעבד and what is דוחה שבת and טומאה. A central sugya develops a תנאic dispute whether קצירת העומר ביום is כשר בדיעבד, ties that dispute to broader principles about דחיית שבת and *machshirei* מילה, and then opens the new פרק with a משנה listing which מנחות are נקמצות ושיריהן לכהנים, including רבי שמעון’s view about מנחת חוטא של כהנים and רב פפא’s point that the list totals ten, excluding רבי שמעון’s allowance of mixing חלות and רקיקין.
- Today’s שיעור is sponsored by Dr. David Lander in honor of his wife and children and לעילוי נשמת his mother גולדה בת שמחה עליה השלום, with a wish that the נשמה should have an עלייה. The שיעור resumes at אימר דשמעת ליה לרבי יהודה near the end of דף ע״א עמוד ב׳ and aims to finish the alignment of רבי מאיר’s שיטה in פאה before moving into the sugya of קצירת העומר ביום, שבת permissions, and the transition to the next פרק about קמיצה in מנחות.
- A line of reasoning rejects identifying רבי מאיר with רבי יהודה because רבי יהודה’s claim that קצירה לשחת is not קצירה is limited to harvesting for a בהמה, while harvesting for an אדם would create three תנאic positions and would make רבי יהודה’s “אימתי” appear as disagreement rather than qualification. A report from רב דימי states that רבי מאיר follows רבי עקיבא רבו, supported by a משנה in פאה about המנמר שדהו ושיאר בו קלחים לחים, where רבי עקיבא requires פאה לכל אחד ואחד and the חכמים require מאחד על הכל. שמואל’s framing limits רבי עקיבא’s stringency to מנמר לקליות, implying that cutting before one‑third growth for human use lacks a שם קצירה, matching רבי מאיר’s premise for separating fields. A conflicting report from רבין בשם רבי יוחנן extends רבי עקיבא’s חיוב even to מנמר לאוצר, and the גמרא resolves that רבי מאיר agrees with רבי עקיבא in one aspect and disagrees in another, accepting that before one‑third growth it is not קצירה even לצורך אדם while holding that once it reaches one‑third it does have a שם קצירה.
- A משנה permits harvesting before קצירת העומר in cases such as מפני הנטיעות, מפני בית האבל, and מפני בית המדרש, and the גמרא grounds this in the דרשה “קצירכם אמר רחמנא ולא קציר מצוה,” limiting the prohibition to personal harvest rather than harvest for a מצוה. תוספות notes parallel דרשות from “קצירכם” in מסכת פסחים, including רבי אבהו’s use for “קצירכם שלכם יהא” to support that חדש is מותר בהנאה, and חזקיה’s reading as קציר דכל ישראל, and תוספות resolves the multiplicity of דרשות by explaining that the expanded wording “קצירכם” allows more than one דרשה.
- The משנה’s rule “ולא יעשה כריכות אבל מניחן צבתים” is explained as minimizing extra effort so that the action remains visibly nonstandard. The גמרא states דכמה דאפשר לא טרחינן in order that it be ניכר that this is not a regular forbidden קצירה but a limited permitted harvest.
- A ברייתא derives multiple הלכות from repeated use of “תקריב” in “ואם תקריב מנחת בכורים,” stating that the מצוה is לכתחילה to bring מן הקמה but that if none is found one may bring מן העומר. The ברייתא adds that the מצוה is לכתחילה מן הלח but if none is found one may bring מן היבש, and that the מצוה is to reap בלילה yet a daytime harvest can be כשר, while also learning that the עומר is offered even on שבת and even בטומאה. The ברייתא then summarizes: תקריב כל שהוא, תקריב מכל מקום, תקריב אפילו בשבת, and תקריב אפילו בטומאה, with a note that some girsaot include an explicit recap of תקריב אפילו ביום.
- A challenge arises from a משנה in מסכת מגילה stating “כל הלילה כשר לקצירת העומר,” and from the כלל that compares night‑obligations to day‑obligations, implying that a night‑mitzvah done by day is invalid. רבא resolves that the two משניות reflect different תנאים, assigning the view that נקצר ביום כשר to רבי and the view implying פסול by day to רבי אלעזר ברבי שמעון. A ברייתא about an עומר that became טמא during offering frames their disagreement: רבי allows replacing it if possible, while רבי אלעזר ברבי שמעון instructs “הוי פיקח ושתוק” either way because “כל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול,” which he applies to daytime harvesting.
- The גמרא attributes רבי אלעזר ברבי שמעון’s stance to רבי עקיבא, using רבי עקיבא’s rule in שבת about מילה that “כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה שבת,” and also connects him to רבי ישמעאל’s דרשה “בחריש ובקציר תשבות… יצא קצירת העומר שהיא מצוה,” which treats קצירת העומר as a מצוה that can be דוחה שבת. The argument asserts that if נקצר שלא כמצותו were כשר, קצירת העומר should not override שבת because it could be done earlier, so the fact that it is דוחה שבת indicates that שלא בזמנו is פסול.
- The גמרא asks why רבי, described as a תלמיד of רבי שמעון, does not follow the רבי עקיבא framework, citing רבי’s testimony about carrying oil and an אלונטית for רבי שמעון in תקוע. The answer positions רבי as following a different teaching of רבי שמעון: “בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה,” illustrated by burning חלבים ואיברים on שבת rather than delaying to מוצאי שבת even though they are כשרים all night. רבי אלעזר ברבי שמעון rejects applying that logic to קצירת העומר by distinguishing that in the case of חלבים ואיברים the שחיטה already דוחה שבת, while קצירת העומר would be the first שבת‑override, so without פסול שלא בזמנו there would be no reason to override שבת.
- The sugya then tests whether רבי holds that קצירת העומר is דוחה שבת, challenges that earlier משניות about elaborate שבת harvesting procedures are not כרבי, and reinterprets the phrase “ודוחה את השבת” in the עומר context as referring to the הקרבה rather than the קצירה. A ברייתא brought in the name of רבי expounds “וידבר משה את מועדי ה'” as linking all מועדים, deriving שבת וטומאה override for communal offerings from “במועדו” and “אלה תעשו לה' במועדיכם,” and explicitly includes עומר and שתי הלחם. The gemara probes that inclusion by noting that שתי הלחם are not בני הקרבה, and proposes instead that “דוחה שבת” there refers to preparatory מלאכות such as טחינה והרקדה, but then rejects that and frames it as עומר להקרבה and שתי הלחם לאפייה, with רבי holding תנור מקדש so baking cannot be done beforehand due to פסול לינה.
- A ברייתא states that כבשי עצרת are מקדש the לחם only through שחיטה, with רבי’s formulation that if שחיטה is לשמן but זריקה is שלא לשמן the לחם is “קדוש ואינו קדוש,” while רבי אלעזר ברבי שמעון requires both acts לשמן. רב נחמן בר יצחק resolves that the ברייתא’s language about שחיטה and זריקה concerns הוקפו ולא הוקפו, the binding of the לחם to the כבשים, rather than the oven’s act of קדושה, preserving the claim that תנור מקדש.
- After “הדרן לך רבי ישמעאל,” the new פרק opens with “ואלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים,” listing מנחת הסולת, המחבת, המרחשת, החלות, הרקיקין, מנחת עובדי כוכבים, מנחת נשים, מנחת העומר, מנחת חוטא, and מנחת קנאות. רבי שמעון adds that מנחת חוטא של כהנים is also נקמצת even though it is not eaten, with “וקומץ קרב לעצמו ושיריים קרבים לעצמן.” רב פפא states that such a משנה enumerates עשר תנן, and the explanation is that this excludes רבי שמעון’s view allowing חצי חלות וחצי רקיקין in מנחת מאפה תנור, which would create additional categories beyond ten.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions