Menachos 72 - NBTD
00:00 - Good Morning
00:13 - 72A
15:29 - 72B
27:46 - Have a Wonderful Day!
Quiz - Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- A shiur on Menachos moves through the halachos of harvesting before the מנחת עומר, explains why certain pre‑עומר cutting is allowed only when it is a קציר מצוה and is minimized in effort, and derives multiple לכתחילה/בדיעבד rules from the repeated word תקריב in ואם תקריב מנחת בכורים. It then frames a מחלוקת between רבי and רבי אלעזר ברבי שמעון about whether the עומר may be harvested by day and what that implies for שבת, ties רבי אלעזר’s view to רבי עקיבא and רבי ישמעאל’s principle about מלאכות that could have been done מערב שבת, and clarifies that רבי reads “דוחה את השבת” primarily as applying to הקרבה rather than קצירה. The sugya continues into how communal offerings override שבת and טומאה, how שתי הלחם relates to baking and קדושה, and concludes with the opening משנה listing ten מנחות הנקמצות, including רבי שמעון’s position about מנחת חוטא של כהנים and a note that the list stays at ten against רבי שמעון’s idea of combining חלות and רקיקין.
- A person does not harvest wheat, barley, the חמישה מינים before bringing the קרבן of the מנחת עומר on the second day of פסח because it is an איסור דאורייתא to eat the new crop in ארץ ישראל and touching the new crop risks eating it before the קרבן is brought. A baraisa permits cutting in cases of קוצרין מפני הנטיעות ומפני בית האבל ומפני בית המדרש because קציר אמר רחמנא, ולא קציר מצוה, so harvesting for oneself is prohibited while harvesting for a מצוה is permitted. A person may cut but may not tie bundles, and instead leaves them as צבתים because דכמה דאפשר לא טרחינן, minimizing handling when cutting is only allowed to avoid loss.
- A משנה states that מצות העומר is to bring it מן הקמה, from standing grain attached to the ground, and this is read in the פסוק שבעה שבעות תספר לך מהחל חרמש בקמה. A practical meaning distinguishes attached from detached grain, and an additional element requires intent, that when harvesting one says he is harvesting לשם מצות עומר, giving the act a component of לשמה.
- A baraisa reads ואם תקריב מנחת בכורים as a חובה and emphasizes that in this context ואם functions as “you must.” A פסוק presents an apparent כפל לשון with תקריב stated twice, and the extra תקריב becomes a source for allowances when the ideal conditions are unavailable. A first derivation teaches that although מצות העומר is לכתחילה to bring מן הקמה, if one cannot find grain from קמה he brings מן העמרין, learned from תקריב. A second derivation teaches that although the mitzvah is to bring מן הלח, if one cannot find moist grain he brings מן היבש, again from תקריב. A third derivation teaches that although מצותו לקצור בלילה, if it was harvested by day it is כשר, and תקריב is used to validate “תקריב כל שהוא… תקריב מכל מקום… תקריב אפילו בשבת, תקריב אפילו בטומאה,” while the shiur later distinguishes what “דוחה את השבת” applies to.
- A משנה in מגילה states כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואיברים, and it gives the rule that דבר שמצותו כל היום כשר כל היום and דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. A challenge arises from the comparison, implying that just as a day‑mitzvah is invalid at night, so too a night‑mitzvah should be invalid by day, conflicting with the teaching that נקצר ביום כשר. רבה resolves that this is a מחלוקת, with one source aligned with רבי and another with רבי אלעזר ברבי שמעון.
- A baraisa describes a case where a person was עומד ומקריב מנחת עומר and it became טמא in the daytime, creating a choice between relying on טומאה הותרה בציבור or bringing a replacement. רבי rules that if another is available one is told to bring another תחתיה, and if not one is told הוי פיקח ושתוק, and this is taken to show that replacement harvesting by day is possible. רבי אלעזר ברבי שמעון rules that בין כך ובין כך one is told הוי פיקח ושתוק because he holds that any קציר שנקצר שלא כמצוותו is פסול, leaving no option but to proceed with the original offering under the ציבור framework.
- רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן states that רבי אלעזר ברבי שמעון speaks in the method of רבי עקיבא, רבו של אביו, and cites רבי עקיבא’s כלל that כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. The sugya links this to רבי ישמעאל’s teaching that while חריש is רשות and ordinary קציר is רשות, קציר העומר is a מצוה. The argument concludes that if harvesting by day were valid, then one should harvest מערב שבת and avoid overriding שבת, so the fact that it overrides שבת indicates that נקצר שלא כמצוותו is פסול according to that line of reasoning.
- The Gemara asks why רבי does not follow the tradition associated with רבי שמעון and רבי עקיבא, and it proves רבי learned by רבי שמעון with the testimony כשהיינו למדים תורה אצל רבי שמעון בתקוע and the description of passing שמן ואלונטית across rooftops and courtyards on שבת. The sugya answers that רבי holds like another teaching of רבי שמעון, בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, that although הקטר חלבים ואיברים is valid all night, one does not wait until dark but does it at its time even if it entails מחל שבת. The Gemara limits this by saying that once שחיטה already דחתה את השבת, continuing with the אימורים differs from initiating new שבת override for the עומר’s harvesting.
- The sugya states the “bomb” conclusion that רבי holds קצירת העומר לא דחי שבת, while the הקרבה does. Multiple proofs from mishnayos describing public reaping on שבת with three people, three קופות, three מגלות, and the call‑and‑response of שבת זו are answered with דלא כרבי. The phrase נקצר ביום כשר ודוחה את השבת is resolved by reading דוחה את השבת as referring לא לעקרובה, so harvesting by day can be valid while the שבת override applies to placing it on the מזבח rather than to the act of reaping itself.
- A teaching of רבי derives from וידבר משה את מועדי ה' that beyond תמיד and פסח, which explicitly say במועדו and therefore override שבת and טומאה, other קרבנות ציבור are included through אלה תעשו לה' במועדיכם. The derivation explicitly includes עומר והקרב עמו and שתי הלחם והקרב, treating them as having a fixed מועד like תמיד that overrides שבת and טומאה. An objection argues that if this refers to הקרבה, שתי הלחם is not placed on the מזבח, and a counter reading says it refers to baking, with the claim that רבי holds תנור מקדש so baking at the proper time avoids פסול of לינה.
- A baraisa states כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה and details that when the sheep are slaughtered and their blood is sprinkled with proper intent, קדש הלחם, while improper intent prevents קדושה. רבי holds that if שחיטה is לשמן and זריקה is שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש, while רבי אלעזר ברבי שמעון holds it is never קדוש until both שחיטה and זריקה are לשמן. רב נחמן בר יצחק resolves that the שחיטה provides קביעות, binding the breads to the sheep, while the oven provides the קדושה.
- The shiur concludes the previous unit with הדרן עלך רבי ישמעאל repeated three times and begins a new משנה: ואלו מנחות הנקמצות ושיריהם לכהנים. The list includes מנחת הסולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, חלות, רקיקין, מנחת גוי, מנחת נשים, מנחת העומר, מנחת חוטא, and מנחת קנאות. רבי שמעון says מנחת חוטא של כהנים נקמצת, with the קומץ קרב לעצמו and the שיריים also burned rather than eaten. פפא states that whenever the משנה enumerates them it is ten, and he explains that this excludes רבי שמעון’s view that one may bring מחצה חלות ומחצה רקיקין, establishing that the list remains ten and not eleven.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions