Menachos 73 - NBTD
00:00 - Good Morning
00:13 - Introduction
00:47 - 72B
11:04 - 73A
26:49 - 73B
34:33 - Have a Wonderful Day!
Quiz - Kahoot.MDYdaf.com
Summary
- Good morning רבותי! לעילוי נשמת אמרי יוסף עץ מרדכי Life from Miami. The שיעור continues the פרק about the ten מנחות that require קמיצה, where the קומץ goes on the מזבח and the שיריים are eaten by כהנים, and it focuses on finding sources for the rule of ושיריהם לכהנים, especially for the two שעורים מנחות of עומר and סוטה. The גמרא first grounds כהנים eating שיריים in explicit and general פסוקים, then narrows the question to רבי שמעון who sometimes sends both the קומץ and the שיריים to the מזבח in separate applications. The sugya then uses and reallocates דרשות from the פסוק וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה to preserve both the non-trading halachot among כהנים and the דין that barley מנחות have edible leftovers, and it later brings a דרשה taught by לוי from a verse of multiple “לכל” inclusions to include מנחת העומר ומנחת קנאות, חטאת העוף, אשם נזיר, and additional כהן entitlements. The שיעור ends with a digression on a גוי’s קרבן status, including Rav Huna’s position that שלמי עובדי כוכבים are treated as עולות, and a מחלוקת of רבי יוסי הגלילי and רבי עקיבא about which offerings a גוי may bring, including how the word עולה functions and why נזירות is excluded.
- We started the פרק yesterday about the ten מנחות that the כהן takes a קמיצה from and the rest and what does he do with the קמיצה he puts it on the מזבח and it goes to הקדוש ברוך הוא, and the rest of the מנחה whatever's left over the כהנים get to eat. The first five are voluntary מנחות, then come מנחת גוי, מנחת אשה, עומר, חוטא, and קנס, and the משנה summarizes them as אלו נקמצות ושיריהן לכהנים. The גמרא seeks a source for ושיריהם לכהנים and cites a פסוק of a particular מנחה, והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, and also the general formulation וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן with והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו as a unifying תורה for all מנחות.
- The גמרא clarifies that the question is not about wheat מנחות, because most of the list is חיטים, and it narrows the inquiry to the two שעורים מנחות, עומר and סוטה. The שיעור defines עומר as the מנחת עומר brought on the second day of פסח in the time of the בית המקדש that allows כלל ישראל to eat the new crop, and it describes סוטה as the process where a husband warns his wife about ייחוד, she is brought to the בית המקדש, and she brings a מנחה meant to be מברר whether she was חוטא. The גמרא initially suggests that once there is קמיצה the remainder should obviously go to כהנים, and it states that this is straightforward אליבא דרבנן, but it becomes a question אליבא דרבי שמעון because רבי שמעון holds that in some cases the מנחה is מתקמצת ולא מתאכלה and the שיריים can also be קרבים. The גמרא frames the practical question as how, according to רבי שמעון, the leftover of the barley מנחות of עומר and סוטה becomes available for כהנים to eat.
- The גמרא brings חזקיה’s פסוק וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו and explains that בלולה means mixed with oil while חרבה is plain flour without oil. The sugya applies the method of אם אינו ענין from wheat to barley, assigning בלולה to בלולה של שעורין and חרבה to חרבה של שעורין. The שיעור identifies the עומר as the barley מנחה with oil and the סוטה as the barley מנחה without oil, and it concludes that this provides a source for both that the כהן eats the leftover.
- The גמרא challenges the use of וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה for barley leftovers by presenting a lengthy ברייתא that derives from similar פסוקים that a כהן cannot trade portions, including not trading מנחות for זבחים, not trading מנחות for עופות, not trading עופות for זבחים, and not even trading like-for-like between different מנחות or between identical items across shifts. The brייתא uses a chain of “לכל בני אהרן תהיה” verses and ultimately cites וכל מנחה בלולה בשמן לכל בני אהרן תהיה to bar trading מנחות כנגד מנחות, and it uses ובחרבה לכל בני אהרן תהיה to bar even identical swaps. The brייתא extends the prohibition through איש כאחיו to teach a parallel rule for קדשי קדשים and קדשים קלים, and it adds that איש חולק ואפילו בעל מום while אין קטן חולק ואפילו תם because the verse says איש.
- The גמרא resolves the clash by stating that the non-trading halachot come from the word כל in the verse, while the earlier derivation about barley leftovers comes from the rest of the פסוק. The גמרא then asks about the earlier דרשה attributed to רבי יוסי ברבי יהודה and answers that his לימוד comes from the ו of ו*כל*, while the non-trading rule comes from כל itself, splitting the דרשות between the prefix ו and the word כל. The sugya thereby keeps the verse available both for the trading prohibitions and for the rule that the שיריים of עומר and סוטה are eaten by כהנים.
- Rabina brings a different מקור by saying אתיא מדלוי and citing לוי’s דרשה from the phrase לכל קרבנם לכל מנחתם לכל חטאתם לכל אשמם. The גמרא derives from כל קרבנם that the leftover from the לוג שמן של מצורע goes to the כהנים, because one might think only items that go on the אש of the מזבח generate leftovers for כהנים, and the oil does not go on the מזבח. The גמרא derives from לכל מנחתם that it includes מנחת העומר ומנחת קנאות, because one might think כהנים eat only offerings that provide כפרה as in ואכלו אותם אשר כופר בהם, while the עומר is a מתיר for eating the new crop and the סוטה מנחה is for בירור rather than כפרה. The גמרא derives from לכל חטאתם that it includes חטאת העוף despite the concern that מליקה punctures the spine first and could be viewed as נבילה, and it derives from לכל האשמם that it includes אשם נזיר, with אשם מצורע stated as explicit elsewhere.
- The sugya continues with אשר ישיב, זה גזל הגר, and states that the restitution given to a כהן becomes the כהן’s personal property, and it adds לך ולבניך, אפילו לקדש בו אישה.
- אמר רב הונא teaches that שלמי עובדי כוכבים - עולות, and the sugya presents both סברא and פסוק, with the סברא being that עובדי כוכבים ליבייהו לשמיא and their intent is כולו להשם rather than supporting כהנים. The פסוק proof is אשר יקריבו לה' לעולה, כל דמקרבי - עולה ליהוו, and it frames the gוי’s offering as directed to a completely burned עולה. A challenge is raised from a case where a גוי pledges to bring שלמים and gives it to a ישראל or כהן who then eats it, and רבא answers that it means the gוי funds a Jew’s offering על מנת שיתכפרו בהן ישראל or על מנת שיתכפרו בהן כהן, making it the Jew’s קרבן rather than the gוי’s.
- Another challenge comes from the משנה listing מנחת גוי among those with שיריים לכהנים, and רבי יוחנן answers that it depends on a מחלוקת, הא רבי יוסי הגלילי הא רבי עקיבא. The ברייתא expounds איש איש to include עובדי כוכבים who can pledge נדרים and נדבות like Jews, and it interprets אשר יקריבו להשם עולה as limiting them to עולה according to רבי עקיבא, while רבי יוסי הגלילי derives additional offerings from extra terms like לנדריהם and לכל נדבותם, including תודה and other items such as עולת העוף והיין והלבונה והעצים. רבי יוסי הגלילי explains that the תורה still says עולה to exclude נזירות, and the גמרא questions why that exclusion is needed when נזירות is already limited by דבר אל בני ישראל and בני ישראל נודרים ואין עובדי כוכבים נודרים. The gמרא answers that without the עולה limitation one could think קרבנות לא ליתי אבל נזירות חלה עליו, so the verse teaches that נזירות does not take effect for a גוי, and the שיעור stops at כמאן אזלא הא דתנן.
Previous Page
Next Page
Daf Images are property of Vagshal and may not be reproduced.
Suggestions